המעקב אחר העקב: על מציצנות, הטרדה ומוסר

עונת הקינון בעיצומה, וכמה גופים מציעים לנו להציץ לחייהן האינטימיים של משפחות ציפורים. דרך אתר הצפרות הישראלי ובחסות שורה של גופי שמירת טבע ומחקר והצבא, אפשר להציץ בשידור חי לשני קנים של סיסי חומות, לקן של תנשמת ולקן של עקב עיטי, ובקק"ל מציעים "הצצה בשידור חי אל קן החיוויאים של הזוג קרן וישראל, באחד מיערות קק"ל בשפלת יהודה."

המשמעות המציצנית של פרויקטים כאלה מוזכרת לעתים בכותרות של כתבות עיתונות המסקרות אותם, אך נדיר למצוא דיון מוסרי רציני בנושא. יוצא-דופן הוא מאמרו של הפילוסוף ג'ייסון קוואל, "האם לעקוב (בסך הכל) אחר חיות חישוניות זה פסול מבחינה מוסרית?" קוואל ממקם את הדיון בהקשר של צילום חיות בר כתחליף פופולרי לציד. השיפור המוסרי לעומת ירי בחיות גדול ומבורך עד כדי כך שקל להתעלם מנזקיו האפשריים של הצילום, אך קוואל אינו שותף למתעלמים והוא משווה את הצילום למעקב מטריד (stalking) אחר בני-אדם. לפי ההגדרות המקובלות בספרות המקצועית, מעקב מטריד נחשב כתופעה שלילית וראויה לענישה מסיבות שחלקן רלוונטיות לצילום חיות בר וחלקן לא. המעקב נתפס כפסול בעיקר כשהוא חוזר ומתמשך, אז מגיבים הקורבנות בפחד ובחרדה, לעתים עד כדי החלפת מקום מגורים. קל במיוחד לראות את הדמיון בין מעקב כזה ובין נוכחות של צלמים באתרי קינון. ועד האגודה הישראלית לצילום טבע מבהיר שהנזק הישיר שגורמת נוכחות צלם לציפורים מקננות אינו גלוי בהכרח לעיניו. הנוכחות האנושית בסביבת הקן גורמת נזק להסוואת הקן – נזק הסמוי מחושינו אך גלוי לחושיהם של טורפים; כמו כן, "פעילות אדם שמבטו מרוכז בקן תמשוך אליה מבטי טורפים, בעיקר חתולים, עורבים ועורבנים, שממרחק רב יבחינו בהתעניינות הצלם בנקודה ספציפית, ולאחר שהצלם יפנה את השטח (שמח וטוב לב בחושבו שלא נגרם שום נזק) הטורף יבוא לבדוק מה ראינו שם וגם לטעום. […] גם יש לזכור כי דגירת ההורים על הביצים לא רק נועדה לחמם את הביצים כמו שהורגלנו לחשוב, אלה לווסת את הטמפרטורה, ולהגן מחום קיצוני. יש להבין כי שמש ישירה, ובמיוחד בימים חמים כמו בארץ עלולה להביא להרס הקינון אפילו אחרי 4-5 דקות!"

צלמי טבע מהווים אפוא סכנה גדולה למושבות קינון. אולם, הנושא מורכב יותר. אחד המאפיינים השליליים של מעקב מטריד היא כוונת הזדון של העוקב. מובן מאליו שרוב צלמי הטבע שונים בכך מעוקבים מטרידים, אלא שהוקעת עוקבים מטרידים אינה מחייבת אותנו לפשפש בכוונותיו של כל אחד מהם. לעתים קרובות, כפי שמציין קוואל, אין למציצן כוונה לפגוע באיש, ואף על-פי כן חש קורבנו מאוים. הקורבן אינו יודע מה הן כוונות העוקב, ומבחינתו האיום טמון במעקב עצמו. חיות תחת מעקב נמצאות במצב דומה, אם כי לא זהה: חיות רבות נבהלות בקלות רבה מכל קרבה אנושית או מבט אנושי המופנה אליהם. עם זאת, יש ביניהן גם העשויות להתרגל למבט אנושי יותר מבני-אדם. נטייה זו היא תירוץ נוח לצלמים, לצפרים ולמציצנים אחרים. בפועל, חיות עלולות לחוות פחד וחרדה גם כשאינן מפגינות אותה, ונדרש ידע רב – שבדרך-כלל השגתו זרה לגמרי לתחום התמחותו של העוקב – כדי לזהות את סימני מצוקתה של החיה. בכל מקרה, כוונותיו הטובות של העוקב אינן חשובות למעמד המוסרי של פעילותו.

המעקב המטריד פסול בהיותו בלתי רצוי לקורבן, אך הוא פסול גם כאשר הקורבן אינו מודע כלל לכך שעוקבים אחריו, ולו משום שפרטיותו נפגעה. קוואל מניח שהאינטרס של חיות בפרטיות חלש במידה ניכרת מן האינטרס של בני-אדם בפרטיות, ולו משום שבני-אדם מפגינים באופן שאינו מוכר בחיות את רצונם בפרטיות. קוואל אינו ברור דיו בעניין זה. אפשר לחזק את עמדתו ולטעון שהצורך הישיר שלנו בפרטיות מושתת על תיאוריה של תודעה (theory of mind): רק יצור המסוגל לייחס לזולתו מחשבות עצמאיות יכול גם להסתייג מכך שהזולת יידע עליו דברים מסוימים. יצור שאינו מייחס לזולתו מחשבות עצמאיות אינו יכול להיפגע ממה שהזולת יודע עליו. האינטרס בפרטיות הוא אפוא אנושי בעיקרו (בהנחה שתיאוריה של תודעה מתפתחת בהדרגה בילדים נורמליים בעוד שקיומה בחיות מוגבל או בלתי קיים, ראו כאן).

מן המאמר של קוואל עולה כי חלק משמעותי של הפעילות הכרוכה בצילום חיות בר זהה מבחינת מעמדו המוסרי השלילי למעקב מטריד, עקב הנזקים שגורם המעקב לחיות, גם אם לא מדובר בנזקים גלויים לעינינו. מצד אחר, הפגיעה בפרטיותן של החיות אינה מהווה כשלעצמה פגיעה בהן – קביעה העשויה לסייע בהצדקת השימוש במצלמות מעקב אוטומטיות, למשל. סיכום זה היה עשוי לשכנע אלמלא החמיץ קוואל הבדל מרכזי בין מעקב מטריד אחר חיות למעקב מטריד אחר בני-אדם. בכל הנוגע לבני-אדם, העוקב המטריד חורג בבוטות מהנורמות החברתיות. הוא מצוי תחת איום של חשיפה וענישה, ולכן הוא פועל לבד ובהסתר. מעקב מטריד אחר חיות, לעומת זאת, הוא פעילות נורמטיבית ומוערכת. לא זו בלבד שאיש (מלבד צלם עבריין שחדר לשמורת קינון סגורה) אינו טורח להסתירה אלא גם הנורמטיביות שלה הביאה למיסוד של המעקב המטריד במגוון של טכניקות פוגעניות ללכידה (רשתות, מלכודות, מרדפים ברכב, ירי חצי הרדמה וכו') ולסימון (טבעות אלומיניום, תגי פלסטיק, קעקועים, הצמדת משדרים וחיישנים ברצועות, בדבק, בהחדרה מתחת לעור וכו'). הלגיטימיות של השימוש בשיטות אלה נשקלת בפועל לעומת סיכונים שהן גורמות מבחינה אקולוגית, מבלי להעניק משקל לעצם הפגיעה ברווחתה של החיה האינדיבידואלית. נסיים אפוא בחזרה למתודולוגיית ההשוואה של קוואל: מה היינו חושבים על מציצן שלוכד את הקורבן שלו ברשת ומצמיד לגופו תג אלקטרוני כדי לעקוב אחריו?

Jason Kawall, "Is (Merely) Stalking Sentient Animals Morally Wrong?" Journal of Applied Philosophy 17(2), 2000, 195-204.

סקירה נוספת של המאמר, באתר אנונימוס.

אתר האגודה הישראלית לצילום טבע שמתוכו מובא ציטוט, לעיל, נסגר מאז פרסום מאמר זה.


פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 15.3.2016.

מקורות שלא צוינו בפוסט

Geertrui Cazaux, "Labelling Animals: Non-Speciesist Criminology and Techniques to Isentify Other Animals," chap. 4 in Issues in Green Criminology, edited by Piers Beirne and Nigel South (Routledge, 2013).

Julie M. Lane and Robbie A McDonald, "Welfare and 'best practice' in field studies of wildlife, chap. 7 in "The UFAW Handbook on the Care and Management of Laboratory and Other Research Animals. 8th edition, edited by Robert C. Hubrecht, James Kirkwood (Wiley-Blackwell, 2010).

Daniel L. Murray and Mark R. Fuller, A critical review of the effects of marking on the biology of vertebrates, chap. 2 in Research Techniques in Animal Ecology: Controversies and Consequences, edited by Luigi Boitani and Todd Fuller (NY: CUP, 2000).

R. J. Putman, "Ethical considerations and animal welfare in ecological field studies," Biodiversity and Conservation 4 (8), November 1995, 903-915.

Share