טום רייגן, מלחמת וייטנאם ורוחו של מאהטמה גנדי

הפילוסוף טום רייגן חיבר את "הטיעון לזכויות בעלי-חיים" (1983) אשר נחשב כאחד משני הספרים המשפיעים ביותר בתולדות התנועה המודרנית להגנה על בעלי-חיים. כיליד 1938, בצעירותו התייחס רייגן לחיות כמו אמריקני ממוצע: הוא אכל חיות רבות, הרג בעצמו חיות ואף עבד במשחטה כדרך נוחה ולגיטימית להרוויח כסף בתקופת לימודיו. בסוף שנות השישים התגייס רייגן כמו רבים מבני דורו למחאה נגד מלחמת וייטנאם. הניסיון להעשיר את פעילותו בעזרת השכלתו הפילוסופית הוביל אותו לתהליך בלתי צפוי, שרייגן מתאר בספרו "כלובים ריקים" (2004):

חמוש באמונתי בכוחה של התבונה, צללתי לנבכי הספרות הפילוסופית הענפה בעניין מלחמה וזכויות אדם. יום אחד שלפתי מן המדף בספריית האוניברסיטה ספר ושמו "אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת". הכרתי את שמו של המחבר וידעתי משהו על עמדותיו, הגם שבעקיפין בלבד; מעולם לא קראתי שום דבר שכתב. שמו היה מהאטמה גנדי.

בחירה הרת גורל! הספר הזה סייע לשנות את הכיוון שחיי פנו אילו מאז ואילך. לא הסכמתי עם הפציפיזם של גנדי. לפעמים, האמנתי (ואני עדיין מאמין), השימוש באלימות אינו שגוי. מלחמות מסוימות, האמנתי (ואני עדיין מאמין), אפשר להצדיק מן הבחינה המוסרית. אבל לא כאשר המלחמה כוללת אלימות שלא לצורך, והאמנתי שזה המצב באשר למלחמת וייטנאם. ולא כאשר ניהולה של המלחמה הפר זכויות אדם, ובכללן זכויותיהם של גברים צעירים בגיל גיוס.

לצד הפציפיזם שלו העמיד גנדי אתגר חדש, שנגע ישירות להרגלי החיים שלי. אף שכתב לכל קורא שהוא, נדמה שפנה אלי באופן אישי. כאילו ביקש לשאול איך אני, טום רייגן, יכול להתנגד לאלימות לא הכרחית, דוגמת המלחמה בווייטנאם, שבני-אדם הם הקורבנות שלה, ולתמוך באלימות דומה (אלימות לא הכרחית) כאשר הקורבנות הם בעלי-חיים. "הסבר לי בבקשה, פרופסור רייגן", שאל אותי קולו של גנדי מן הדף, "מה עושים חלקי הגוף המת הזה (שנהוג לכנות 'חתיכות בשר') במקפיא שלך? נא הבהר, פרופסור, איך אתה יכול לכנס בבית שלך פעילים נגד המלחמה ולהגיש להם קורבן של מלחמה אחרת, המלחמה הבלתי מוכרזת שבני-האדם מנהלים נגד בעלי-החיים?" אני לא בטוח, אבל נדמה לי שזיהיתי חיוך סרקסטי דק על פניו של המהאטמה. […]

זה לא היה רעיון שרציתי לאמץ. שינוי, בייחוד כשהוא דורש להפוך הרגלים שיושמו במשך חיים שלמים, לעולם אינו מתקבל בעין יפה. לכן עשיתי מה שהיה עושה במקומי כל אדם רציונלי ונמרץ: ניסיתי להימנע מכל התמודדות עם השאלה שהטרידה אותי באמת. במקום זאת פניתי בשצף לעיסוק בשאלות גדולות יותר ואישיות פחות — הצדק שבקפיטליזם, הציביליזציה העתידית, האיום הגרעיני. אלא שבעודי מנסה למצוא כר נוח לתחושה הטורדת של חוסר עקביות מוסרי רדפה רוחו של גנדי את חדריו החשוכים של הלא-מודע שלי וסירבה להסתלק. קונפליקטים של המצפון לעולם אינם נפתרים בכוח ההתעלמות בלבד.

עד כאן הציטוט מרייגן, שהמשך סיפורו האישי מרתק לא פחות, ומייצג תהליך שעברו גם אחרים. תרגומו של אסף שור, לעיל, הוא חלק מקטע מתורגם שמופיע בקטלוג עב-הכרס של התערוכה "בשר ודם" (ירושלים: מוזיאון על התפר, 2013). בקטלוג מבחר של 15 טקסטים חזקים נוספים על יחסי אדם-חיה.


פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 29.7.2016.

Share