לפניכם קטע המבוא לפרק 5:

היסטוריּות וגבולות המין האנושי

הספר הזה עוסק בגבולות האנושיּות ובניסיונות לקרוא תיגר על הגבולות המקובלים. ביקורת ברוח זו התגבשה בתחומי דעת רבים. בתחומי האתיקה, האנתרופולגיה והאקולוגיה, למשל, למדו לא מעט הוגים וחוקרים בעשורים האחרונים שהצרכים הענייניים של תחומם מחייבים מעבר חופשי בין הדיון בבני אדם לדיון בישויות אחרות, ובעיקר ביצורים מורכבים ממינים ביולוגיים אחרים. בכל הנוגע לסוגיות מסוימות, ההתמקדות בבני אדם לבדם נחשבת יותר ויותר כהגבלה מיותרת.

אמנם, הגבולות הישנים עדיין קבועים בנחרצות לעתים קרובות. המחשבה ההיסטורית היא אחד התחומים שבהם נהוגה הדרת חיות עיקשת במיוחד, וזאת בנימוקים ענייניים לכאורה: שלא כמו הגות, מחקר ויצירה העוסקים בתופעות שבהווה ובעתיד, המחשבה ההיסטורית פטורה כביכול מעיסוק בחיות, כי הן עצמן לא סיפרו על קורותיהן ועברן פשוט אינו נגיש לנו. אין ספק שגם רוב הסוציולוגים, למשל, מתעלמים מחיות או מתייחסים אליהן ככלי לשימוש אנושי גרידא, אך הסוציולוג, לפחות, יכול לפעול אחרת, אם רק יטרח ללמוד לצפות בחיות שלנגד עיניו כשם שטרח ללמוד לצפות בבני אדם. להיסטוריון, לעומתו, לא יועילו שום לימודים זואולוגיים: החיות פשוט לא הותירו מסמכים, ונדמה שבזה נחתם העניין. ההיסטוריון נהנה אפוא מפטור מיוחד מהתעניינות בלא־אנושי, פטור שתורם לשימורה ולטיפוחה של מסורת ההתעלמות התיאורית מחיות, במשולב עם מסורת ההתעלמות המוסרית מהן, תוך הבחנה חותכת בין בני האדם לבין שאר עולם החי.

עם זאת, אם הבחנה כזו אינה מוצדקת אפילו במחשבה על העבר, על אחת כמה וכמה שאין היא מוצדקת במחשבתנו על חיות בהווה ובעתיד. הפרק הנוכחי מנסה אפוא לברר את תקפותן של הטענות השוללות מחיות כל קיום היסטורי, ומגיע למסקנה שקיום היסטורי איננו תכונה אחת, אלא מגוון של תופעות המצויות במידות שונות בישויות שונות. ההיסטוריּות אולי מגיעה לשיאה בבני אדם מסוימים, אך בו בזמן היא לא נחלתם של בני האדם לבדם.

פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 11.12.2016.