יש להן נפש או שהן סתם מכונות? בין כל השאלות העובדתיות שעולות בדיוני מוסר על חיות, זוהי אחת השאלות הבולטות. לכל הפחות זוהי שאלה עובדתית מרכזית בדיוני מוסר שמנהלים אנשים מוזרים ומשפיעים במיוחד: תיאולוגים, פילוסופים ומדענים. כפי שמבהיר ברנרד רולין, שספרו המצוין יעמוד בלב השיעור, בחיי היום-יום מובן לנו מאליו שיש לחיות נפש, כלומר שהן סובלות, שמחות, מצפות, מתאכזבות וכו'.
בהיסטוריה של הנצרות, השילוב בין האמונה בהישארות הנפש ובין האמונה בשכר ועונש בעולם הבא הפך את נפש בעלי-החיים למטרד רציני. היה נוח יותר להאמין שנפש החיות שונה במהותה מנפש האדם, או שהיא אינה קיימת כלל. מבט מקרוב יגלה חורים לוגיים בקו המחשבה הזה, שאוגוסטינוס ודקרט נמנים עם נציגיו הבולטים. אז מדוע אינטלקטואלים גדולים חיו בשלום עם כשלים בולטים שכאלה? לאחר שננסה לענות על כך, נשאל אילו חלקים מתוך ההתקפות המסורתיות על נפש בעלי-החיים שרדו בעולם החילוני והמודרני. ניווכח שהעולם כמעט התהפך על ראשו מאז עידן אוגוסטינוס-דקרט, להוציא מסורת עיקשת אחת המקשרת בין התקופות: ניצול חיות הוא נורמה שנראית טוב יותר כאשר מניחים שאין להן נפש.
כפי שמראה רולין, מדענים במאה ה-19, ובראשם צ'ארלס דארווין וג'ורג' רומיינס, חיו בשלום עם נפש בעלי-החיים וראו בה תופעה ממשית וראויה למחקר. בעשור השני של המאה ה-20 הורחקה נפש החיות מהשיח המדעי, וזאת ללא "משבר" שקדם לכך במדע. רולין מגיש שורה של הסברים למהלך הדרמטי הזה, כולם חוץ-מדעיים.
בסוף שנות ה-40 החלה ההתכחשות המדעית לנפש לעורר אי-נוחות פנימית במדע. בשנות ה-60 נוספו לכך לחצים חברתיים עזים שהופעלו על המדענים, להחזיר בכוח למדע את הדיון על נפש בעלי-החיים. מתוך הלכי הרוח החדשים האלה נולדו האתולוגיה הקוגניטיבית ומדע רווחת בעלי-החיים – שני תחומי מחקר המתמקדים בהיבטים שונים של נפש בעלי-החיים.
