את היחס לחיות בתחומי תרבות שונים ניתן לחלק לשלוש גישות: אינסטרומנטלית – ערכן של חיות נמדד בהתאם לשימושים שאפשר לעשות בהן או לנזק הצפוי מהן; זואולוגית – מידת חשיבותן של חיות נקבעת לאור מידת הטבעיות והתפקוד האקולוגי שמיוחסים להן; וחברתית – כל חיה מזוהה כסובייקט שפגיעוּתו מטעינה את קורותיו במשמעות מוסרית.
שלוש גישות אלה ניכרות בכתיבתו של גיורא אילני (2009-1937), שכיהן במשך שני עשורים כזואולוג הראשי של רשות שמורות הטבע, ערך את מדור התצפיות בכתב-העת טבע וארץ, וקיבץ חלק מרשימותיו בספר מעלה נמר: זיכרונות של זואולוג ישראלי (ספרית פועלים, 2004).
אילני השתדל לדבוק בגישה האופיינית למקצועו: שילוב בין הערכה רומנטית לטבע ורציונליות מדעית. סגנון המחשבה וההתבטאות הלגיטימיים, במסורת זו, נשענים על חישובי תועלת אקולוגית ודיווחי עובדות יבשות. את הגישה האינסטרומנטלית הציג אילני במפורש כמאפיין של עבר חשוך ששלטו בו גחמות ואמונות טפלות. למרות זאת, דיווחיו הזואולוגיים חושפים את אחיזתה של הגישה האינסטרומנטלית במחשבתו. זו ניכרת באדישותו כלפי ניצול חיות מסוימות, בהתלהבות שבחלק מדיווחיו על על לכידת חיות בר, ובמידת-מה גם במטען הלאומי שהצמיד לחיות.
מצד אחר, בדבריו של אילני על חיות שאחריהן עקב באריכות נפרצת לעתים קרובות מסגרת הדיווח הזואולוגי על-ידי ביטויים מובהקים של גישה חברתית. חריגות אלה הן סגנוניות בעיקרן, ללא דין-וחשבון תיאורטי: שמות שהעניק אילני לחיות, דגש ששם על פרטים כמו-רכילותיים בחייהן, וסגנון מבע חווייתי.
קשרים מורכבים כאלה בין שלוש הגישות לחיות אופייניים ודאי לרבים מבין העוסקים בחיות בר במחצית השנייה של המאה ה-20. כתביו של אילני, שהוקדשו לקהלים שונים ולאו-דווקא מקצועיים, חושפים תמונה זו בבהירות שאינה מצויה בפרסומים מדעיים מובהקים.
הוגש לכנס "'נפש חיה': כנס בנושא בעלי-חיים וסביבה בספרות העברית לדורותיה" (7.4.2016), בתאריך 19.10.2015.
