האם לצמחים יש רגשות? והאם זו שאלה מצחיקה?

לפני שנים פרסמתי טקסט ציני, חריג בסגנונו בין כ-500 מאמרים יבשים וענייניים שכתבתי עבור עמותת אנונימוס: "מה, ולעגבנייה לא כואב?" על חיי הנפש המסתוריים של הצמחים, כזה כאילו (במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 75, 6.12.2002). מדובר בביקורת על ספרם של פיטר טומפקינס וכריסטופר בירד מ-1973, "החיים המסתוריים של הצמחים." אחדים מהקוראים לא אהבו את הציניות שלי. אך הציניות הופנתה כלפי "החיים המסתוריים של הצמחים" בלבד, ולא כלפי שאלות כגון "האם לצמחים יש רגשות/תודעה?" ו"האם לצמחים יש מעמד מוסרי?" — שאלות רציניות לחלוטין מבחינה אמפירית, מטאפיזית ומוסרית. את הספר ההוא אני עדיין רואה כגיבוב של פרשנויות פרועות לנתונים אקראיים, מטאפיזיקה בגרוש ורטוריקה ריקה של סמכות מדעית, ואם מישהו קרא אותו והשתכנע בטענותיו, קשה לי להגיב על כך באופן ענייני. מן הסתם, התגובה הנבונה במקרה כזה תהיה ציניות מוסווית, מן הסוג המקובל בפרסום ובפוליטיקה: מבררים איך להשפיע על הקהל שלך ועושים זאת תוך התעלמות מכל מה שנחשב בעיניך אמתי או ראוי. לפי גישה זו, יש ללבוש חזות וסגנון התבטאות של מומחה מדעי, של ידוען, של מורה רוחני או של כל סמכות אחרת, לפי טעמו המסוים של הקהל המסוים — ולהבטיח ש"הנושא נבדק כראוי. זה בסדר, מותר לאכול צמחים. אבל עם רגישות!"

ניהולו של דף פייסבוק פרטי פוטר אותי מחובת השכנוע שמוטלת על כתפיו של הפרסומאי/הפוליטיקאי (או העובד בארגון לזכויות בעלי-חיים) ומאפשר להניח בצד אפילו את הצחוק, לטובת התפלספות, ברצינות תהומית. אמנם, לא בטוח שיש פרטנר למשא ומתן בתחום זה. האם אוהדי "החיים המסתוריים של הצמחים" וחיבורים דומים טרחו באמת ללמוד אותם ברצינות והשתכנעו בטענותיהם? אני חושד שלא. יתכן שאוהדים רבים אינם מבקשים לכלול צמחים בתחום ההתעניינות המוסרית שלהם ולכוון מחדש את התנהגותם בהתאם למחויבות המוסרית המורחבת. תחת זאת, הם מבקשים להכניס לשיח המוסרי בלבול גדול, שבחסותו יפטרו את עצמם ממחויבות מוסרית מנומקת היטב. לרוע מזלם, קל לזהות את הכשלים שטמונים בפטור מסוג זה. לפניכם, אם כן, הטיעון שמובלע בטענה "גם לעגבנייה כואב כשחותכים אותה!"

א) כל היצורים החיים (למשל, צמחים) מסוגלים להרגיש וראויים להתחשבות;
ב) חיות חייבות לאכול חיות אחרות או צמחים לצורך קיומן;
ג) לכן אי-אפשר להתחשב ברגשות של כולם;
ד) לכן התחשבות ברגשות אינה בסיס סביר לעקרונות מוסר;
ה) לכן לא ברור איך ראוי להתנהג;
ו) לכן אין הגבלות מוסריות על התנהגותנו;
ז) ולכן אין הגבלה מוסרית על אכילת חיות.

במבט ראשון נראה הטיעון הזה רציני למדי, אם כי במבט שני כל אחד מהסעיפים ג-ו אינו משכנע (נימוקים לכך יהיו מפורטים מדי למסגרת זו). עם זאת, בפועל הטיעון הזה אינו משכנע אפילו את מי שמשתמשים בגרסאותיו השונות. שימו לב שאת המסקנה האחרונה ברשימה ניתן להחליף באינספור מסקנות אחרות, במידה זהה של עקיבות. למשל: "ולכן אין הגבלה מוסרית על אכילת בני-אדם." מסקנה זו ודאי תעורר רתיעה בקרב אוהדי "החיים המסתוריים של הצמחים" — לא בגלל הגבלות טכניות על אכילת בני-אדם אלא מפני שאכילת אדם נראית פסולה בין אם אתה מאמין שלצמחים יש רגשות בין אם לאו. מן הסתם, האוהדים יתנגדו ברובם הגדול גם למסקנה בנוסח "ולכן אין הגבלה מוסרית על התעללות בחיות סתם בשביל הכיף" — שוב, מכיוון שהתעללות סדיסטית נראית פסולה למרות הטענות שמהן היא נגזרת כביכול.

בשורה התחתונה, האמונה שלצמחים יש רגשות אינה עילה משכנעת לכאוס מוסרי. אפילו מי שמקדם אמונה זו במטרה לגרום בלבול, עדיין דבק בפועל בשורה ארוכה של שיפוטים מוסריים מקובלים. מהו הטעם בטיעון הנפתח בדרישה להחמיר בהגבלות מוסריות מעל ומעבר למקובל (להגן על צמחים) ומסתיים בהענקת הקלות מוסריות מופלגות (למנוע הגנה מחיות)? חולשתו של טיעון זה ניכרת, למשל, כשמשווים אותו לניסיונות לפתח את ההתעניינות המוסרית המקובלת בקהילה הקרובה ולהרחיבה כך שתכלול את האנושות כולה: במקרה כזה אין איש מניח שההתעניינות המוסרית בזרים מרוחקים מעניקה פטור מהתחשבות בקהילה הקרובה. בדומה לכך, גם הרחבת תחום העניין המוסרי מבני-האדם לחיות ממינים אחרים אינה נתפסת בעיני איש כפטור מהתחשבות בבני-האדם. אם כן, אין כל סיבה שנקבל את הרעיון שהרחבת העניין המוסרי מחיות מורכבות לחיות פשוטות יותר ולצמחים פוטרת אותנו מהתחשבות בחיות המורכבות יותר; היא רק מטילה עלינו חובות מוסריות חדשות, נוסף על החובות המקובלות, ומציירת תמונת-עולם שיש בה יותר קונפליקטים ופשרות מוסריות מכפי שהורגלנו לחשוב.

בניגוד להצהרתו של פיטר סינגר ב"שחרור בעלי-החיים", האמונה בקיומם של רגשות בצמחים אינה הופכת את הדיון המוסרי לפארסה. צריך לזכור שכל תורת מוסר — גם כזו שמניחה כי חישוניות (היכולת להרגיש) היא תנאי למעמד מוסרי — נשענת בהכרח על הנחות אקסיומטיות, כלומר, הנחות שאי-אפשר להוכיחן. כשמישהו מציג בפניך הנחה אקסיומטית שאינך מאמין בה (למשל, שלצמחים יש רגשות) זו לא פארסה ולא הצדקה לכאוס מוסרי. זוהי לכל היותר הכרזה מצדו על יומרה לנסח תורת מוסר קוהרנטית חדשה, מתוך זהירות שלא לזרוק לפח את השקפותיו המוסריות המקובלות יותר.

הדברים האלה נועדו לנקות את השולחן על רקע החשד שהדיון על רגשות בצמחים אינו מושתת על כנות. וכל זה מבלי שנאמרה עדיין מילה בסוגיות לגמרי-לא-מצחיקות כגון: לאילו אורגניזמים יש רגשות? מהו מעמדו של המדע בקביעה הזו? והאם רגשות הם אכן בסיס מספיק והכרחי למעמד מוסרי?


פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 4.6.2016.

מקורות שלא צוינו בפוסט

Yuriko Osakabe, Keishi Osakabe, Kazuo Shinozaki, and Lam-Son P. Tran, "Response of Plants to Water Stress," Frontiers in Plant Science 5, March 2014, article 86.

Omer Falik, Yonat Mordoch, Lydia Quansah, Aaron Fait, and Ariel Novoplansky, "Rumor Has It…: Relay Communication of Stress Cues in
Plants," PLoS ONE 6 (11), November 2011, e23625.

מריוס כהן, "החיים הלא מסתוריים של הצמחים," גליליאו 99, נובמבר 2006.