האם ניתן ליצור אתיקה בין-מינית?

(הרצאה בכנס "היבטים אתיים של הקשר בין אנשים לבעלי-חיים", חיות וחברה, המחלקה לזואולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב, 24.3.2002)

הצגת השאלה ותמצית התשובה

אתיקה בין-מינית היא תחום בתוך האתיקה המעשית, שעניינו לברר ולנסח עקרונות של יחסים צודקים, טובים, מוסריים – בין יצורים ממינים ביולוגיים שונים, ולצורך ענייננו: בין בני-אדם ובין חיות ממינים אחרים (ויש המדייקים: מינים חשים (sentient) אחרים).

ובכן, האם אנו מסוגלים לברר ולנסח עקרונות של יחסים צודקים בינינו ובין מינים אחרים? בדברי אבקש להראות, שהתשובה לכך היא שלילית. את השאלה: "מהו התוכן שצריך להיות לאתיקה בין-מינית תקפה?", צריכה להקדים השאלה: "מי מנסה ליצור אתיקה בין-מינית, ובמסגרת אילו יחסים בין-מיניים?". טיבם של הצדדים המעורבים ושל היחסים ביניהם, כך אטען, מביא בהכרח לכישלון ביצירת אתיקה בין-מינית תקפה.

בעיית ההבחנה באינטרסים של הזולת

כדי לקיים מחשבה אתית, הכוללת איזון אינטרסים בין גורמים שונים, ראשית חוכמה יש להבחין בַּאינטרסים של גורמים אלה – בצרכים שלהם, במצוקותיהם, ברצונותיהם וכדומה. בדרך-כלל אני (או אנחנו) מסוגל להבחין בְּאינטרסים שלי או של הקבוצה שלי, הרבה יותר בבהירות מאשר בְּאינטרסים של הזולת. חוסר היכולת להבחין בַּאינטרסים של הזולת אף עלול להוות מכשול מכריע בניסיון לברר שאלות אתיות שביני (או בין הקבוצה שאני מייצג) לבינו.

סוגייה זו עולה בַּבּיקורת על המחשבה החברתית, הפוליטית והאתית, בעיקר בעשורים האחרונים, עם התחזקות קולן של קבוצות בני-אדם, שהודרו בעבר מן השיח הציבורי. רוב המסורת של המחשבה האתית אינה עוסקת בשאלות אלה, משום שהיא מתמקדת בהסדרת יחסים צודקים בין בני-אדם דומים לנו, קרובים לנו ובעלי כוח כלשהו אלה מול אלה. לאתיקונים מובן מאליו, שאנו יודעים די והותר על צרכיהם ועל תנאי חייהם של אנשים כאלה. אך הכשירות להבחין באינטרסים של הזולת יורדת כאשר נתקלים בַּמִגבלות, שאותן אציג בסדר עולה של חומרה:

מרחק: ראשית כל, פילוסופים, משפטנים ומדינאים, העוסקים בהצלחה בשאלות אתיות בתוך קהילתם, אינם יודעים די על הצרכים הנפשיים, על תנאי החיים, ואולי אף על הצרכים הגופניים – של אנשים החיים הרחק מהם. התייחסות אתית לאנשים רחוקים או נסתרים מחייבת עבודת לימוד. אם מגע ישיר איתם אינו אפשרי, יחליפו אותו טקסטים ואמצעי תקשורת אחרים, אותם יצרו האנשים הנסתרים כדי לספר על עצמם.

מרחק גדול והסתרה קיימים לרוב גם בינינו ובין חיות ממינים אחרים. הן מופרדות מאתנו לא רק בבתי-גידול נסתרים, אלא גם בַּמִתקנים הסגורים והמבודדים של תעשיות המזון, של מעבדות המחקר וכדומה. ומאחר שלא כמו בני-אדם נסתרים, החיות עצמן אינן מספקות לנו ייצוג של צרכיהן ושל מצוקותיהן, דבר אינו ידוע לנו, כמעט, על תכונותיהן ועל נסיבות חייהן.

שוני: הקשיים להבחין בְּצרכים ובְמצוקות של בני-אדם, גדלים כאשר מדובר באנשים, השונים מאתנו במידה ניכרת, למשל – מבחינה תרבותית. במקרים כאלה, לא די לקבל טקסטים מוכנים שהם הגישו לנו, אלא יש צורך בתרגום ובפרשנות שלהם, כדי להתאימם לְמונחים המוכרים לנו.

בדרך-כלל, השוני בינינו ובין חיות ממינים אחרים גדול יותר; עד כדי כך, שהקושי בעצם הכרת צרכיהן ומצוקותיהן הוא מהותי; האינטואיציה לבדה אינה מאפשרת הכרה כזו, אלא יש צורך ב"תרגום" ובפרשנות גורפים של פרטי מידע. אלא שכאן צפויים סילופים חמורים. חלק מן המידע הקיים, עובר עיוות מתוך השלכת תכנים אנושיים על החיות, עד כדי תפיסתן כסמלים לערכים אנושיים. מוגבל עוד יותר הוא מידע המוגש מתוך יומרה לאובייקטיביות מדעית (כפי שמקובל ברוב המחקר הזואולוגי), כי הוא נוצר מתוך אובייקטיזציה של החיות, עד כדי התעלמות מקיומן כיצורים רגשיים, ועם נטייה להתייחס לצרכים שלהן מתוך רדוקציה להיבטים גופניים בסיסיים בלבד.

שליטה וניצול: העניינים מסתבכים עוד יותר כאשר מדובר בזולת, הנתון תחת שליטתנו. למשל, אדם המעסיק בביתו סטודנטית כפועלת ניקיון, ודאי יגלה קשיים מיוחדים להבחין בצרכיה ובמצוקותיה. מבחינתו היא פועלת גרידא, כאילו עבודת ניקיון היא הפונקציה הטבעית שלה. סביר להניח, שככל שהעסקתה כרוכה בניצול רב יותר – כגון שכר נמוך ועבודה מתוך חוסר ברירה – כך יתקשה המעסיק להבחין ברצינות באינטרסים שלה.

כאשר מדובר בחיות ממינים אחרים, השליטה בהן היא לרוב חמורה עוד יותר – מוחלטת, למעשה: חייהן, רווחתן ומותן נמצאים בידינו ממש, ואנו מנצלים כוח זה בהתאם לאינטרסים שלנו בלבד. לכן קיימים קשיים עצומים להבחין באינטרסים שלהן, אפילו בהשוואה למקרה פועלת הניקיון הביתית.

שליטה וניצול ממוסדים: הקושי בהכרת האינטרסים של הזולת גדול אף יותר מכך, כאשר השליטה והניצול אינם פרטיים, אלא ממוסדים. למשל, המעסיק עשוי לפגוש את פועלת הניקיון הסטודנטית בנסיבות חברתיות, אז ודאי יבחין כי היא יותר מפועלת; אולי, אפילו – בת של חברים טובים. אך כאשר פועלת ניקיון בישראל היא ממוצא פיליפיני, למשל, כבר מדובר בשליטה ובניצול אשר ממוסדים במסגרת היחס הגורף ל"פיליפיניות" – מושג שווה-ערך בתרבות הישראלית ל"פועלות בשכר נמוך". היכרות עם הפועלת בנסיבות חברתיות אינה באה בחשבון, בדרך-כלל, ובהיעדר נקודת-מבט לא פונקציונלית – קשה מאוד למעסיק להבחין בַּאינטרסים של הפועלת.

חמור מכך הוא מצבן של חיות ממינים אחרים, ובעיקר במסגרת של ניצול מתועש, מאחר שהמיסוד של השליטה בהן ושל ניצולן הוא טוטאלי: הן נתפסות כבעלות מהות מחופצנת לחלוטין – כמכונות, כחומרי-גלם וכמוצרים – לא כיצורים חיים. בתנאים אלה, ההבחנה בַּצרכים ובַמצוקות שלהן היא כמעט בלתי אפשרית.

היעדר נקודת-מבט אלטרנטיבית: הקושי בהכרת האינטרסים של הזולת עלול להיות חמור עוד יותר. לגבי קבוצות של בני-אדם הנמצאים תחת שליטה וניצול, קיימת כמעט תמיד אפשרות – תיאורטית, לפחות – לבוא ביניהם, ללמוד את תרבותם, להשתלב בתוכה – ולהבין לעומק את צרכיהם ואת מצוקותיהם. וגם אם אין חודרים לתוך חברת המנוצלים, ניתן, בדרך-כלל, ללמוד כיצד הם נתפסים בתרבות אחרת, שאינה מעורבת בחייהם בקשרי שליטה וניצול.

אפשרות זו אינה קיימת ביחס לחיות ממינים אחרים. לא זו בלבד שאין באפשרותנו להכירן מתוך התרבות שלהן, אלא שגם לא ניתן כיום ללמוד כיצד הן נתפסות בתוך חברה אנושית, שאינה מנצלת חיות באופן ממוסד. בכל תרבות אנושית קיימת, שותפים רוב האנשים לניצול חיות דרך צריכת מזון מן החי, ולרוב גם כמשלמי מסים, כצרכני כימיקלים, וכיוצא בזה. כמובן, קיימות דרגות שונות של מעורבות בניצול, בחברות שונות; אולם אפילו הג'יינים בהודו והטבעונים אצלנו מהווים רק מיעוט זעיר בתרבות דומיננטית, שבה הנורמה היא שליטה וניצול.

הטיה אינטרסנטית בשיקול האתי

אם כן, ההבחנה בעצם הצרכים והמצוקות של חיות ממינים אחרים היא המשימה החשובה ביותר בדרך לכינונה של אתיקה בין-מינית, בניגוד למקובל באתיקה המסורתית. מכשולים רבים מונעים את ביצוע המשימה, ובכל זאת – פה ושם אנו מצליחים להבחין במצוקות מסוימות – קיצוניות, בדרך-כלל – לעתים אפילו של חיות המצויות בתנאי ניצול ממוסדים.

כפי שראינו, גם במקרים כאלה לא ניתן לכונן אתיקה בין-מינית תקפה, שכן רמת ההבחנה שלנו בצרכים ובמצוקות של החיות אינה שקולה לרמת הבחנתנו בצרכים ובמצוקות האנושיים אשר עומדים מולן. אף על-פי כן יש המנסים לנסח אתיקה בין-מינית, על בסיס המעט שבו הם מבחינים; ובכן, האם בְּתחום מצומצם זה, לפחות, נוכל לצַפות להתייחסות צודקת, ללא משוא-פנים? התשובה לכך תלויה שוב בשאלה, מי ינסחו את האתיקה הזו – מה מקומם בתוך מערכי כוח ואינטרסים בין-מיניים. כדי להמחיש את הקשיים אסתייע גם כאן באנלוגיה סכמאטית (וללא יומרה לדיוק היסטורי) למצב של פגיעה בבני-אדם.

ועדת אתיקה לעבדות: נתאר לעצמנו מדינה בדרום ארצות-הברית, לפני כמאתיים שנה, שכלכלתה מבוססת על עבדות. מחאה מטעם חלק מן הלבנים בנוגע למצב העבדים השחורים מובילה לניסיון לנסח אתיקה בין-גזעית צודקת, על-ידי ועדה ציבורית. מי ייבחר לכהן בה?

האינטרסנטים הישירים: רבים מחברי הוועדה יהיו ודאי סוחרי עבדים גדולים ובעלי קרקעות עשירים, שברשותם עבדים רבים. בעיני אנשי הזמן, ברור שמדובר בייצוג לגיטימי של אינטרסים חשובים בחברה. אך מנקודת-מבטנו, הצבת אנשים כאלה בְּמערכת, המתיימרת לעשות צדק עם העבדים, היא סתירה פנימית בוטה. אנו נאמר, שהם האחרונים המתאימים להשתתף בוועדה כזו.

האינטרסנטים העקיפים: רוב חברי הוועדה הנותרים יתקבלו יותר על דעתנו במבט ראשון: משפטנים, כוהני דת, אנשי רוח ומדינאים. אך במבט ממוקד יותר נְגָלה, שגם ביניהם יש בעלי עבדים, וכחברי האליטה, כולם קרובים לאנשים חזקים, שכוחם נשען על ניצול עבדים רבים. קרוב לוודאי שנגיע למסקנה, שגם אנשי קבוצה זו פסולים מכהונה בוועדה.

תנועת ההתנגדות: קומץ החברים הנותרים יבוא מתוך התנועה לביטול העבדות (על חברות של נציגי העבדים עצמם בוועדה – כלל אין מה לדבר). בעיני קהילתם, המדובר ב"קיצוניים", שעמדתם מפוקפקת, אף על-פי שהם מן המתונים שבתנועה – שהרי הרדיקלים לא יקבלו משרה ציבורית. אך כאשר נבחן אנחנו את התבטאויותיהם נגלה, שאפילו הם לוקים במגבלות האופייניות לתרבותם, כי בעולמם אין הם יכולים להתקיים אלא על חשבון עבודת העבדים, ולו בעקיפין; העבדות מקיפה אותם מכל עבר ונתפסת לרוב כשגרה המובנת מאליה, כאילו היא "טבעית", אפילו בעיני מתנגדיה.

אם כן, בתנאי עבדות, אנו נניח שאין ועדה ציבורית המסוגלת להימנע מהטיה אידיאולוגית חמורה, ושבתור כלי להסדרת יחסים צודקים באמת בין לבנים לשחורים, היא חסרת משמעות.

המושא להשוואה: הרכבה של ועדה זו מקביל להרכב "המועצה לניסויים בבעלי-חיים", שהיא הכלי החוקי במדינת ישראל להגבלה, כביכול, של הניסויים, והמתפקדת בפועל בדומה לוועדת האתיקה הבין-גזעית שתיארתי (אני מזכיר את הניסויים ולא את תעשיות המזון מן החי – הגדולות לאין ערוך יותר מתחום הניסויים – פשוט כי על תעשיות אלה אין אפילו מראין-עין של פיקוח רשמי). כפי שמראה האנלוגיה, אפילו יורחקו מוועדות כאלה כל בעלי האינטרסים הגלויים ביותר, כגון ויוויסקטורים ותעשיינים (המהווים רוב בתוכן!), הרי שגם ועדה המורכבת מאנשי משפט, דת ורוח היא קבוצה אינטרסנטית מובהקת. ואפילו ועדה שתורכב רק מחברי "האגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים" צריכה להיחשד במשוא-פנים כלפי החיות, שאת גורלן היא גוזרת.

ההטיה בשיפוט – הכרחית: אין בינינו אפילו אדם אחד, המסוגל להביט בחיות ממינים אחרים ובתעשיות המנצלות אותן, ממרחק ומתוך חוסר-מעורבות, כפי שאנו מביטים כיום בעבדות באמריקה. תעשיות-החי אופפות אותנו מכל עבר בסחורות שלהן, ואף רוחשות בתוכנו ממש; גופו של כל אחד מאתנו נבנָה בעזרת מוצרים, שהופקו מגופן של חיות כלואות ומעונות. עובדה זו אמנם אינה פוגעת בכושר ההבחנה והשיפוט שלנו מתוך כורח לוגי, אך היא בהחלט קובעת כורח תרבותי ופסיכולוגי: כיצד ניתן לדון בהסדרת יחסים צודקים עם יצורים, אשר שרידי גופם השחוט נעכלים בקיבתם של הדוברים, או עוטפים את כפות הרגליים שלהם?

כמובן, השיח האתי מבקש לאמץ לעצמו חזות של תחום, הממונה על איזון אינטרסים נייטראלי וצודק; אולם ביחס לחיות ממינים אחרים, הנתונות למרותם הממוסדת והטוטאלית של בני-אדם, מתגלה חזות זו כמסווה רטורי לחוסר היכולת להבחין בערך האינטרסים של החיות – ולמעשה בעצם קיומם. שקילת ערך מצוקתו של הזולת הלא-אנושי הופכת לאקט מגויס של הסתרת מצוקותיו האמיתיות, בהתאם ל"אינטואיציות מוסריות", שאינן אלא ביטוים האידיאולוגי של השליטה ושל הניצול הקיימים בַּפּועל.

אלטרנטיבה

לסיכום, ספק אם בני-אדם יוכלו אי-פעם ליצור אתיקה בין-מינית צודקת, אך אם כן – זה יתכן רק בתוך תרבות, שבה אין בני-אדם שולטים בחיות ממינים אחרים ואינם מנצלים אותן. תרבות כזו שונה באופן תהומי מן העולם המוכר לנו. רמזים למאפייניה המשוערים ניתן כיום לאתר, אולי, בתוך תת-תרבויות מוגבלות, שבהן משתדלים אנשים להימנע מניצול חיות, בכך שהם לא צורכים מוצרים מן החי. אך לא די בהימנעות כדי ליצור תפיסת-עולם אחרת. יש גם לחפש באופן פעיל ידע על החיות המנוצלות בידי בני-אדם, ובמקביל לכך להתאמץ לחשוף את גבולות היכולת שלנו להבחין בתכונותיהן ובנסיבות חייהן. פעילות משולבת כזו היא האלטרנטיבה היחידה כיום לאתיקה בין-מינית, כי ליצור אתיקה תקפה כזו – אי-אפשר.