היידגר: חיות אינן מדברות ולכן הן לא מתות!

זו עובדה ידועה, כביכול, שבמשך רוב ההיסטוריה המוכרת (או אף כולה) היה המיינסטרים הפילוסופי עוין ומתנשא מאוד כלפי חיות. אף על-פי כן, מלבד דקרט ואולי תומס אקווינס, איש מבין הפילוסופים הנודעים לא מזוהה בבירור כ"אנטי-חיות". כך, גם מרטין היידגר (1976-1889), שהביא את הפילוסופיה לאחד משיאי העוינות כלפי חיות, מצוטט רק לעתים רחוקות בהקשר זה.

לפי מאמרו של סטיוארט אלדן, "החיות של היידגר," היכולת הלשונית (הדיבור) עומדת בלב השקפותיו של הפילוסוף הגרמני רב-ההשפעה בעניין חיות. לדברי אלדן, היידגר טען שבני-אדם חושבים על חיות בתור ישויות חסרות, כלומר ישויות שחסר להן מה שיש לבני-אדם; ומה שיש לבני-אדם, נובע מיכולת מהיכולת הלשונית שלהם. ללא לשון, האמין היידגר, כל קיומן ועולמן של חיות חייבים להיות דלים ביותר. היידגר העלה רעיון מוכר, שבהיעדר יכולת לשונית אין לחיות היסטוריה. הוא גם הגה רעיון מפתיע יותר — שבהיעדר יכולת לשונית אין לחיות ידיים אלא רק אברי אחיזה (הטענה הזו מנומקת רק במרומז: יד היא מה שמבצע מלאכת-יד ומשתמש בכלים, ותפקודים אלה תלויים בחשיבה — נושאים מוכרים ושנויים במחלוקת בביקורת החייתית). היידגר אפילו טען שחיות אינן מתות, אלא רק מפסיקות או מתכלות — הבחנה שאלדן לא מביא לה שום נימוק, אלא רק הצהרה עמומה של היידגר על כך שהמוות קשור ביכולת הלשונית (אמנם, לא קשה לקשר הצהרה זו לטענות על כך שהבנה של היותך קיים תלויה ביכולתך לדבר, ומכאן נובע שגם הבנה של הפסקת קיומך תלויה ביכולת זו).

בסופו של דבר, ההתעניינות של היידגר בחיות נותרה שולית בעבודתו, ולכן אין לצפות לתובנות עמוקות מצדו בתחום זה. הדגש הקיצוני שלו על היכולת הלשונית יוצר קשיים גדולים בהבנת יכולות קוגניטיביות אחרות ויכולות רגשיות. מעבר לכך, התפיסה של שפה בתור "הכל או לא כלום" מקשה מאוד לטעון טענות משמעותיות על שימושים חלקיים בשפה ועל למידת שפה. בכל מקרה, כדאי שלא לפטור באורח אוטומטי את השקפותיו של היידגר על חיות. אפשר פשוט לקרוא (או אולי לא כל-כך פשוט; מדובר בדרך-כלל בכתיבה עמומה במיוחד) ואלדן מספק מבוא אפשרי:

Stuart Elden, "Heidegger's Animals," Continental Philosophy Review 39 (3), July 2006, 273-291.


פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 13.11.2015.