במהלך קריאתו של הספר נתקפתי בעצבנות שלא הרפתה אלא עם סיומה של הקריאה. חשתי שהסופר משתמש בתכסיס "מלוכלך" של כתיבה המיועדת לילדים, כביכול, על מנת לתפוש עמדה נוחה להטיף ממנה לעולם. למותר לציין שאין כל קשר בין העולם הזה ובין ילדים. הסופר מתחזה לאדם תמים וילדותי, ובהצהירו על עצמו ככזה הוא דוחה בערמומיות כל ביקורת ישירה ורצינית על תוכן הדרשה שלו. אינך יכול לפסול שחקן שאינו משתתף במשחק, כשם שאינך יכול לדון באופן ענייני בטיעונים הבאים מפיו של מי שמציב את עצמו מחוץ לעולם הענייני.

האצטלה הנאיבית שהסופר מתעטף בה בונה עבורו עמדה מבוצרת מחוץ ל"עולם המבוגרים". מעמדה זו הוא יכול להשקיף בהתנשאות על הנעשה בעולם, מתוך חרות גמורה שהוא נוטל לעצמו להסביר מה הוא העולם ומה מתרחש בו. העמדה ה"נאיבית" מאפשרת לו להעמיד פנים שהוא כלל אינו חלק מעולם זה, ולטפוח לעצמו על השכם חזור וטפוח, בהערצה ליכולתו הנדירה לראות את הדברים החשובים באמת.

במהלך העלילה חלים שינויים במידת ה"התיילדות" של הסופר. לא פעם הוא "כושל" בתפישת עולם "מבוגרת". במקרים כאלה הוא מוכיח את עצמו על מגבלותיו ואינו מותיר לקורא מקום לספק מהי תפישת העולם שאיתה מזדהה הסופר באמת. אם בעיני אחדים ייראו "מעידות" אלה מלאות חן, הרי שאחרים עשויים לראות בהן סימן לצביעות.

מהי, אם כן, התורה שבא הסופר ללמד? מהו שי הפרידה של הנסיך הקטן? את עיקרי תורתו של הסופר ניתן ללמוד על דרך השלילה: הסיפור מציג רשימה של דברים שה"מבוגרים" אינם רוצים ואינם מסוגלים להבין. מתוך רשימה זו ניתן ללמוד מהם הדברים הנחוצים באמת. גם מאחורי מעלותיה התרומיות של אידיאת ה"ילד" מבצבצת ביקורת סמויה על ה"מבוגרים". רגישותו של הנסיך טהורה מכדי להיראות אמיתית, ונראה שהיא מבטאת מעין אנטיתזה ל"מבוגר" שאותו בחר הסופר לבקר.

תמציתה של התורה מופיעה כסודו של השועל. השועל הוא, בעיני, קולו האמיתי של הסופר. הוא אינו מתבזבז כשאר הדמויות המגלמות תכונות אופי שטוחות ומוקצנות, והוא אינו תוהה ומבולבל כדרכן של שתי הדמויות הראשיות בספר. השועל מדבר כהוגה דעות כמעט, והוא מסכם את הספר במסר: "אין לראות את הדברים אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת הוא סמוי מן העין". פילוסופיה פשוטה כל כך, הייתכן שתטריד מישהו עד כדי כתיבת ספר מטאפורי מתוחכם? ואולי, ככלות הכל, זהו באמת ספר ילדים?

עד כאן. ניסיתי לכתוב משהו על הספר ולא עלה בדעתי שום דבר, באמת, אז לקחתי מחשבה שעלתה בי בעיקר בתחילת הספר וניסיתי לפתח אותה, עד שהפכה למסע קטילה זועם. קצת חבל, מכיוון שהספר נחמד בעיני. אולי הפעם הבאה תהיה מוצלחת יותר.

נכתב כמשימה הראשונה (ככל הזכור לי) בקורס כתיבה יוצרת בהנחיית עזריאל קאופמן, המדרשה להכשרת מורים לאמנות, רמת השרון, 1990(?). עריכה: ינואר 2018.