השואה והחקלאות: על אנלוגיות ומוסר

למעלה משבעה עשורים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, האנלוגיה בין שואת יהודי אירופה לניצול החקלאי של חיות נראית נפוצה יותר מאי-פעם בהסברה נגד ניצול החיות, ומעוררת התנגדות ביחס ישר להיקף תפוצתה. השימוש הנרחב באנלוגיה איננו תולדה של אסטרטגיה הסברתית של ארגון זה או אחר, אלא הוא בעיקר "מגיע מלמטה:" האנלוגיה שובה בקלות את דימיונם של פעילים חדשים, וככל הנראה גם עולה בתדירות גבוהה על דעתם של רבים מבין ה"קרניסטים" שנחשפים לראשונה למידע על הניצול התעשייתי של חיות.

ככלי הסברתי, מטרת האנלוגיה היא להציג את הטיעון הבא:
א. השואה רעה בעליל,
ב. ובהינתן קווי דמיון מהותיים בין השואה לפגיעה החקלאית בחיות,
ג. המסקנה היא שהפגיעה החקלאית בחיות רעה אף היא.

מבחינה לוגית זהו טיעון מושלם, לשיטתם של מחבריו. אולם אפשר להפוך את הטיעון על ראשו ולקבל טיעון מושלם גם כן מבחינה לוגית, אך שונה מאוד במשמעותו. זהו הטיעון שמעורר את ההתנגדות העזה לשימוש באנלוגיה:
א. הפגיעה החקלאית בחיות לגיטימית בעליל,
ב. ובהינתן קווי דמיון מהותיים בין השואה לפגיעה החקלאית בחיות,
ג. המסקנה היא שהשואה לגיטימית אף היא.

אין לאנלוגיה הזו כיוון היקש "נכון" יותר ממשנהו. שני הטיעונים תקפים או מוטעים במידה זהה. כל החלטה שלנו לבחור בכיוון הראשון או השני אינה יכולה להתבסס על מבנה האנלוגיה, אלא רק על הנחות מוקדמות שלנו ביחס למשמעות של מרכיביה. אנו מפרשים את האנלוגיה דווקא בכיוון זה ולא אחר כאשר אנו מאמינים מראש שאחת מטענות הקצה שמופיעות בה מבוססת ומקובלת ללא עוררין, עד כדי כך שהיא יכולה לשמש כמקור להארות ולחידושים בתחום מוכר ומוסכם פחות. כיוונו של הטיעון מותנה אפוא בכך שאחת משתי טענות הקצה באנלוגיה נראית לנו מראש כאמת מוחלטת, ואילו השנייה נראית לנו מבוססת פחות. בקיצור, הטיעון שאנו בוחרים לגבש על בסיס האנלוגיה מאשש את דעותינו המוקדמות. (אם שתי טענות הקצה של האנלוגיה נראות בעינינו מראש מבוססות או מופרכות במידה דומה, נמצא עצמנו מתמקדים בטענת האמצע שלה, אך נקודה זו מחייבת דיון נפרד וארוך).

הניתוח שלעיל מחדד כמה תובנות. פעילים לקידום הטבעונות מאמינים שהאנלוגיה מציגה טיעון מוחץ נגד הניצול החקלאי של חיות, וזאת רק משום שקודם כל הם מאמינים שהשואה היא התגלמות הרוע המוחלט, עוול שערעור על מעמדו השלילי כלל לא עולה על הדעת ואפשר אפוא להשתמש בו כקנה-מידה לכל רוע אחר. במובן זה, השימוש באנלוגיה אינו מביע זלזול בזכרם של הקורבנות, אלא דווקא הכרה בייחודו של אסונם. מתנגדי האנלוגיה, לעומת זאת, קודם כל מאמינים שהניצול החקלאי של חיות הוא התגלמות הלגיטימיות המוסרית, פעילות שערעור על מעמדה החיובי כלל לא עולה על הדעת ואפשר אפוא להשתמש בה כקנה-מידה לכל לגיטימציה אחרת לפרקטיקות חברתיות – ובכלל זה אפילו השמדת בני-אדם. מתנגדי האנלוגיה מתחלחלים ממסקנה הכרחית זו של הטיעון שעולה מתוכה, לשיטתם. לאור אמונתם בלגיטימיות המוחלטת של ניצול חיות, הדרך הרציונלית היחידה שפתוחה בפניהם לחמוק ממסקנת הטיעון היא לנסות לנתק בין שתי טענות הקצה על-ידי שלילת טענת האמצע (כלומר, להכחיש כל דמיון מהותי בין השואה לפגיעה החקלאית בחיות). לעתים קרובות, מתנגדי האנלוגיה פשוט מנסים להתחמק ממסקנת הטיעון שלהם: על-ידי ייחוס מסקנתם לאחרים, או על-ידי פסילתו הגורפת של כל דיון באנלוגיה.

ומה בדבר פגיעתה של האנלוגיה בזכר קורבנות השואה? אפשר לטעון במידה רבה של צדק, שהשימוש באנלוגיה מעורר בהכרח זלזול בזכר הקורבנות משום שמדובר בהפשטה של השואה כדי להתאימה לטיפול בנושא זר, אגב מחיקת הייחוד האישי של הקורבנות והערך הפרטני של העוולות. עמדה מוסרית זו אף מספקת מוטיבציה לא-ספישיסיסטית להתקפה על טענת האמצע של האנלוגיה: הדגשת קווי הדמיון בין השואה לפגיעה החקלאית בחיות מטשטשת ומגמדת את ייחודם של הקורבנות ושל תלאותיהם. כשהופכים מישהו לסמל, מוחקים משהו מייחודו ומערכו כפרט. זהו נימוק מוסרי לא מבוטל להמנעות משימוש באנלוגיה.

עם זאת, אם נקבל טענה מוסרית זו, ניאלץ להודות שהיא תקפה במידה דומה גם ביחס לשימוש ב"לקחי השואה" בכל סוגיה אחרת, מהאידיאולוגיה הציונית ועד למדיניות המערב בעניין דארפור. החיים הציבוריים בישראל, ולא רק בה, רוויים באינסטרומנטליזציה של השואה, וכל ה"לקחים" שמופקים מהשואה גורעים משהו מהכבוד לקורבנות האינדיבידואליים. במובן זה, העקביות המוסרית מחייבת התנגדות דומה לשימוש ב"לקחי השואה" הן למאבק בניצול החקלאי של חיות והן לקידום מטרות הקשורות בסכסוכים לאומיים. אם כן, התנגדות יתירה לאנלוגיית השואה/החקלאות דווקא, אינה מבטאת כבוד כלפי זכרם של קורבונות השואה, אלא ספישיסיזם פשוט (דהיינו, הגנה על צריכת מוצרים מן החי). במילים אחרות, כאשר אדם מצהיר שהוא מתנגד לאנלוגיה עקב כבוד לזכרם של הקורבנות בעודו מקבל את העיסוק ב"לקחי השואה" למטרות אחרות, בעצם הוא עושה שימוש ציני בזכרם של הקורבנות כדי לקדם מטרה זרה.


פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 22.4.2016.

מתוך תגובה לפוסט (אורי ברוק):

אם משהו הוא רע, אז אפשר פשוט לומר שהוא רע ואף להוסיף ולהסביר את הרע. אין צורך בהשוואות.

מי שבוחר בהשוואה יודע שהיא תסיט את הדיון מעצם הנושא ללגיטימיות של ההשוואה. הוא למעשה לא אומר אמירה על הנושא עצמו (במקרה זה על התאכזרות לחיות) אלא על עצמו. לכאורה החתרנות והתעוזה של עצם עשיית ההשוואה. חתרן נתפס כיותר צודק.

לכן אני מסכים שהשוואות מעין אילו אינן לגיטימיות ואינן תורמות דבר לנושא.

תשובתי:

הפוסט הזה מנמק מדוע זו טעות להניח שיש לאנלוגיות משמעות אחידה מן הסוג שתיארת. אנלוגיות נתונות מעצם המבנה שלהן לפרשנויות שונות ואפילו הפוכות, בהתאם לעמדות המוקדמות של הנמענים. כך גם במקרה של האנלוגיה השואה/החקלאות: היא מגלמת טיעון שונה עבור קהלים שונים, ומעוררת אפוא תגובות שונות לגמרי בקהלים האלה.

נימקת מדוע אנלוגיות לשואה אינן תורמות דבר לנושא ולא מדוע אינן לגיטימיות. בעניין שנימקת, אני חולק עליך בנחרצות, כמו גם, בעצם, כל תחום המחקר על אנלוגיות ומטאפורות. אנלוגיות ומטאפורות הן כלי בסיסי להבנת העולם. הן מארגנות את ההמשגה ואת תשומת-הלב שלנו בתחום יעד מסוים לפי דגם שמוכר לנו היטב מתחום אחר, והתוצאה עשויה להיות מהפכנית.

במקרה הנוכחי, אנלוגיית השואה/החקלאות מעוררת בקהלים מסוימים הזדהות חסרת תקדים עם קורבנות החקלאות, בירור עובדתי, תובנות היסטוריות ודין-וחשבון מוסרי. אותה אנלוגיה עצמה מעוררת בקהלים אחרים (וגדולים יותר) ניכור כלפי התנועה להגנה על בעלי-חיים והתעמקות חסרת תקדים במאפיינים שונים של השואה ושל החקלאות, של בני-אדם ושל חיות אחרות, בניסיון לבסס הבדלים מוסריים חותכים בין הקבוצות המושוות. בקיצור, האנלוגיה תורמת המון לנושא. נכון שהיא עשויה להיתקל גם בעצלות אינטלקטואלית ומוסרית (משני הצדדים), אבל אני לא בטוח שהעצלות מתמתנת לנוכח טיעונים מסוג אחר.

מתוך תגובה 2:

ניכור לא מקדם את המטרות של התנועה להגנה על בעלי החיים. את תגובת הניכור אכן ראיתי הרבה.

והוספת: "התעמקות חסרת תקדים במאפיינים שונים של השואה ושל החקלאות, של בני-אדם ושל חיות אחרות, בניסיון לבסס הבדלים מוסריים חותכים בין הקבוצות המושוות." את זה ממש לא ראיתי הרבה.

כאשר צד אחד של האנלוגיה הוא צד כל כך טעון ורב משקל כמו השואה, אז הצד הזה משתלט על הדיון, ולא ההשוואה עצמה.

עוד לשאלת התועלת — אחד גברא הלך ובדרכו פגש פלוני, הכה בו מכות נמרצות עד זוב דם. אדם סביר רואה בתיאור זה תיאור של מעשה אלימות. ואם אוסיף לו את הסיפא: "משל היה קלגס בטרבלינקה" — מה זה מוסיף?

תשובתי 2:

ההנחה שאנלוגיות לשואה הן מיוחדות ולכן מחייבות טיפול מיוחד רחוקה מלהיות מובנת מאליה. על כל פנים, השאלות המעניינות יותר, לדעתי, הן: מדוע אנלוגיות השואה/החקלאות כה נפוצות? ומדוע הן נכשלות בדרך-כלל בשכנוע הקהל הרחב ואפילו משיגות תוצאות הפוכות מן המתוכנן?

תשובות מקובלות הן שמפיצי האנלוגיות הם אנטישמים-גזענים-פסיכים-מטומטמים שרק רוצים לעורר פרובוקציה, ושפרובוקציות לא יצליחו לעבוד על אף אחד. אני חושב שהתשובות האלה שגויות. מפיצי האנלוגיות נמשכים אליהן משום שהן מהוות עבורם כלי אפקטיבי במיוחד להקניית משמעות לתחום יעד חדש ושנוי במחלוקת, על בסיס תחום מקור מוכר ומוסכם יותר (לכן אני משער השימוש באנלוגיות נפוץ במיוחד בתקופה הסמוכה למועד השינוי בהשקפות ובהרגלי הצריכה, ונחלש כאשר תובנותיו של הטבעוני על יחסי אדם-חיה מתמלאות בתוכן ייחודי). האנלוגיות מופצות בדרך-כלל למטרות שכנוע ענייני, בחינת "מה שהאיר את עיני ודאי יפעל כך גם על אחרים." הפרובוקטיביות שלהן כמובן לא נעלמת מעיני מפיציהן, אבל היא לא מטרה אלא רק כלי-עזר רצוי (כנהוג בענף הפרסום, למשל) או אפילו תוצר-לוואי מטריד. מה שנעלם מעיניהם של מפיצי האנלוגיה הוא, שבלתי סביר כי מישהו יפרש אותה כטיעון משכנע אם אינו מסכים מראש עם הנחת-היסוד שאותה נועדה האנלוגיה לשנות (כלומר, שהחקלאות רעה). התובנה הזו נעלמת בה-במידה מעיניהם של מתנגדי האנלוגיה, שמתמקדים במחלוקת ערכית מפוברקת על השואה, בשעה שהמחלוקת הערכית כולה ממוקדת בחקלאות.

בעניין האנלוגיה שהמצאת כמקרה מבחן — היא ממחישה רק שאפשר להגות, כניסוי מחשבה, אנלוגיות מסוג שאיש אינו משתמש בו. אלימות בדרכים היא נושא מוכר לכל (עוד יותר מהשואה) ולכולנו יש עמדות ברורות ואחידות לגביה. השואה אינה מהווה אפוא מודל מועיל לארגון הידע שלנו על אלימות בדרכים. אנלוגיות תורמות להבנתנו רק כאשר תחום המקור מוכר ומוסכם יותר מתחום היעד.