חיות בר בקרקס של יס

בשבוע שעבר החלו ערוצי yes דוקו ו-yesVOD לשדר סרט תיעודי חדש, שהוקרן לראשונה בשווייץ בספטמבר השנה: 'נשים פראיות, חיות עדינות.' מדובר בסרט עדין ומאופק, חומר טיפוסי של פסטיבלים (הוא כבר הוצג בשישה מהם). האיפוק בבימוי כה משכנע, עד שקל לשכוח כי הפעילות שמוצגת בסרט, אילוף חיות בר והצגתן במופעי קרקס, אינה חוקית במדינות רבות (בישראל, פעילות מסוג זה מותנית באישורה של הממונה על חוק צער בעלי-חיים במשרד החקלאות, לפי תקנות צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) (מופעים של בעלי-חיים), התשס"א-2001. בפועל, תקנות אלה הרחיקו מישראל מופעים עם חיות בר גדולות).

למרות סגנונו הכאילו-אובייקטיבי של הסרט, הוא מצייר תמונה כמעט אידיאלית של הנשים שעוסקות בסוג זה של אלימות כלפי חיות. הרושם האוהד נוצר הודות להחלטתה של הבמאית לתאר את המאלפות כאינדיבידואלים ולהתחקות אחר סיפור חייהן ועולמן הפנימי, כשהחיות נותרות כדמויות קלושות ברקע, ללא זהות אינדיבידואלית. החלטה כזו לטובת תיעוד חד-צדדי מניבה בהכרח סרט תעמולה של קרקסי חיות בר, ללא קשר לעמדתה של הבמאית כלפי מוסדות אלה. למעשה, תיעוד חד-צדדי של יחסי אדם-חיה נפוץ והרסני לא רק בקולנוע התיעודי, אלא גם במחקרים על יחסי אדם-חיה במדעי החברה והרוח, שמתיימרים לאובייקטיביות ואף לביקורתיות.

במאמר חדש שנכתב בעקבות הסרט, 'נשים פראיות, חוקרות מאולפות,' בוחן אריאל צבל כיצד הופכת תעודה לתעמולה, הן בקולנוע והן במחקר: http://anonymous.org.il/wild_women


פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 11.12.2015.