כיונקים יבשתיים, עצם הרעיון של מגע קרוב ומתמשך עם ההפרשות שלנו מצטייר בעינינו כדוחה ומוזר. לדגים אין סיבה להסתגל ביתר קלות למגע קרוב ומתמשך עם ההפרשות שלהם. אמנם, את הפרשותיהם הם פולטים בהכרח לתוך המים שבתוכם הם שוחים ונושמים, אך כאשר דגים חיים בצפיפות טבעית, בדרך-כלל ההפרשות מתפזרות ומתפרקות הרחק מזימיהם, מעורם, מפיהם ומעיניהם. בשבי, לעומת זאת, הצפיפות הופכת את מי השחייה, ההזנה והנשימה של הדגים למרק של הפרשות. התוצאה היא מצוקה, מחלות ותמותה. (לפרטים נוספים)

הפתרון המתבקש למצוקת הדגים הוא הפחתת הצפיפות, אולם מהלך זה נחשב כמוצא אחרון משום שהוא מייקר את "ייצור" הדגים ומעלה את המחיר לצרכן של גופותיהם. על רקע הנזק הכלכלי שגורם זיהום המים כאשר הדגים מוחזקים בצפיפות גבוהה, חוקרים חקלאיים מנסים למצוא פתרונות אחרים.

יוזמה אחת כזו נוסתה לאחרונה על-ידי צוות של תחנת מחקר המדגה של באדן-וירטמברג, גרמניה. הצוות התמקד בתנאי שבי אינטנסיביים, הכוללים רסירקולציה מתמדת של המים במכל או בבריכה. כלומר, המים שבהם חיים הדגים נשאבים, מסוננים ומוחזרים למתקן הגידול בניסיון לשמור על רמת ניקיון גבוהה למרות הצפיפות הקיצונית והשימוש בכמות מים מעטה. בפועל, במתקנים כאלה קשה לסנן מים ביעילות ובזול. הצוות הגרמני תקף אפוא את הבעיה מכיוון אחר: הוא הכניס למזונם של הדגים (ממין טרוטת עין הקשת) גרגרי שעם בריכוז 2.5%. התוספת הזו נפלטה בשלמותה בתוך גללי הדגים וגרמה לגללים לצוף על פני המים. הדגים למדו במהירות שלא לאכול את התוספת הצפה, ו"בדיקות פיזיולוגיות לא הצביעו על שינויי רקמה פתולוגיים המקושרים למספוא הניסיוני, והגדילה, השרידות ונצילות המזון נותרו ללא שינוי." מתקן שפותח לצורך זה הצליח לסלק יותר משליש מהמוצקים שבתוך המים (כמעט כפליים מחומר שסולק בהזנה רגילה) בפעולת סינון יחידה של פני המים. נוסף לכך, כמות האמוניה שבתוך המים ירדה במחצית.

מחקר זה מצביע על כיוון מבטיח מבחינתה של תעשיית הדגים — מבטיח שאפשר יהיה להחזיק דגים בצפיפות גבוהה ועדיין לשמור על רווחים. החוקרים מעידים בגאווה שאפשר לצופף את הדגים ב-50% עם התזונה החדשה ועדיין לשמור על רמת הזיהום המקובלת. אם כך, האם באמת עדיף לחיות מתחת לחרא ולא בתוכו?

מקור

Julia Unger, Mark Schumann, and Alexander Brinker, "Floating faeces for a cleaner fish production," Aquaculture Environment Interactions 7(3), October 2015, pp. 223-238.