טריסטראם בישראל: מה השתנה בזואולוגיה?

בשנים 1863-4 ערך הכומר האנגלי הנרי בייקר טריסטראם מסע במזרח התיכון, במטרה לחקור את טבעה החי והדומם של ארץ המקרא. סיכום המסע המפורט שלו הוא אחד מהמקורות הבולטים שנותרו על חיות בר בישראל במאה ה-19. לאחר קרוב למאה שנים, כתב עליו הביולוג שמעון בודנהיימר: "רוחו של חוקר-הטבע הגדול הזה, אבי חקירת הטבע של ארץ-ישראל, ודאי שהיא חיה עמנו כיום כמו בימי חייו עלי אדמות." הדברים האלה פחות מדויקים בשנת 2016, אך עדיין יש בהם שמץ של אקטואליות. ראו לדוגמה שני קטעים מיומן המסע, הראשון מאזור צידון והשני מעמק עכו:

"נטלתי את רובי ויצאתי לבדי לגנים. פעם בפעם התנפל עלי כלב, או שהבעלים גירשוני בגסות, שהרי התעלמתי ממשוכותיהם ומשעריהם, אך על-פי-רוב הביטו בי בהתעניינות; צידי סוכל על-ידי ילדים, שרצו כל הזמן לפני ויידו אבנים בכל ציפור שגילתה עינם. אף-על-פי-כן הצלחתי להשיג עופות מעניינים אחדים — מלכישלווים, דומים בדיוק לשלנו, שמצאו להם מגורי חורף נוחים סמוך לאמות המים בגנים; בולבולים אחדים, שעוד השמיעו את שירתם העשירה בצוותא מעל אמירי עצי התפוז; וציפורי-שיר אחרות, ידועות יותר. ראיתי עופות דורסים רבים; איות-צרעים וזרוני סוף רפרפו מעל הפרדסים, ועיטים אחדים ריחפו בשמים, או חגו במעגלים כמעט מעבר לטווח ראיית העין. קלעתי גם בחיוויאי (Circaetus gallicus, Gm.) נאה, אך הוא אבד בסבך המשוכות."

"התפר הקטן, הנחמד והעירני, המוכר היטב בסיציליה ובאלג'יריה, מין סיבכי קטן מן הגדרון שלנו, המריא פעמים רבות כעפרוני מעל אגודות הסמר, ונאסף על-ידינו; והעמק כולו היה מלא עופות דורסים למיניהם, מעיטים ובזים ועד זרונים ונצים. הואיל ולא היה כל מחסה, היה קשה מאוד להשיג את אלה, אך מדליקוט צד בכל זאת עקב מצוי (Buteo vulgaris, L.) נאה לאחר שהתחכם לארוב לו מאחורי חמור. "

לטריסטראם היה מניע דתי לחקור, להרוג ולאסוף את החיות של המזרח התיכון, מניע זר לחלוטין לרוב הגורף של הזואולוגים בימינו. אמנם, פה ושם זואולוגים עדיין עשויים לדבר בפאתוס על "החי בארצות המקרא" (כותרת ספרו של בודנהיימר מאמצע המאה ה-20) כרקע המצדיק מחקר משולב בהרג. גישה דומה במקצת נשמרת בגן החיות התנ"כי, שם עצם אזכורן של חיות בתנ"ך מצדיק את החזקתן בתוך אוסף, בשבי, ואת הצגתן לקהל.

טריסטראם ניהל צוות של אנשים שעברו בנתיב המסע שלו והרגו חיות רבות ככל יכולתם, כדי להפוך את גופותיהן לחלק מאוסף. ניכר בכתיבתו שהוא אהב את החיות בעוצמה שאינה נופלת מזו שחשים חוקרים וחובבי טבע כיום, אך הוא לא ייחס לחייהן שום משמעות מוסרית ולכן לא ראה סתירה בין ההרג לאהבה. מבחינתו, חיות הבר הן משאב שאפשר לאסוף ללא כל הגבלה, כמו צמחים בידי בוטנאים או אבנים בידי גיאולוגים.

גישה זו נכחדה לכאורה בתחומי המחקר הזואולוגי. חיות הבר מוגנות בישראל לפי חוק מ-1955. אוספים של חיות — חיות או מתות — עדיין קיימים, אך לכאורה הם לא נסמכים יותר על ציד. אף על-פי כן, עדיין יש לא מעט דמיון בין מה שעשה טריסטראם למה שעושים זואולוגים כיום, דמיון שמצדיק את הטענה שרוחו "חיה עמנו כיום כמו בימי חייו עלי אדמות." גם כיום, מחקר זואולוגי עשוי להיות כרוך ב"איסוף" חיות. אמנם, פעולות כאלה טעונות כיום אישור רשותי, עבור מכסת חיות מוגבלת, שיינתן רק אם מעריכים שההרג המתוכנן לא יפחית את היקף תפוצתו הכללית של המין הביולוגי הנדון מעבר לסף מסוים. אך מרגע שניתן אישור כזה, טריסטראם והרובה שלו עדיין כאן. מעבר לכך, עדיין נמצאת אתנו גרסה מרוככת של השילוב בין אהבה להרג. טיבוע ציפורים, שגורם מצוקה עצומה לקורבנות ולפעמים אף גורם למותם, נחשב בקרב רבים מהאורניתולוגים וחובבי הטבע גם יחד כמפגש נעים ואוהב עם הציפורים, ללא תחושת דיסוננס.

כל זה איננו מקרה. במשך יותר מ-150 השנים שחלפו מאז מסעו של טריסטראם, אכן חלו שינויים ערכיים דרמטיים במחשבה על חיות בר, אך עיקר השינויים מקורו באתיקה סביבתית חדשה. בתחומי מוסר אחרים אנו עדיין קרובים מאוד לאמצע המאה ה-19. חלק מהחיות שחיסלו טריסטראם וצוותו בארץ התנ"ך לא הגיע לאוספים, אלא לפיו ולכרסו של החוקר. מה אוכלים אפוא החוקרים וחובבי הטבע כיום? וכיצד משפיע ההרגל לראות בחיות משאבים ותו לא בתחום אחד — על אופן תפיסתן בתחומים אחרים?

מקור

הנרי בייקר טריסטראם, מסע בארץ ישראל: לחקר חיי הארץ וטבעה, (ירושלים: מוסד ביאליק, 1975, במקור 1865). הציטוטים מתוך עמ' טז', 32, 71-70.


פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 1.7.2016.