יורים ובוכים: מצוקת המשמידים במגיפות הפה והטלפיים

מחלת הפה והטלפיים תוקפת יונקים ממינים רבים, אם כי אינה פוגעת כמעט בבני-אדם. במשקים חקלאיים, המחלה מדבקת מאוד וגורמת סבל משמעותי לחיות, שאינן מקבלות טיפול. אם מאפשרים להן, רובן הגדול מחלימות באופן ספונטני. אולם בעת התפרצות נהוג להרוג את כל החיות במשקים הנגועים ובסביבתם כדי לבלום את התפשטות הנגיף ומשום שהחיות הנגועות אינן רווחיות.

מאז ההתפרצות הגדולה של מחלת הפה והטלפיים בבריטניה בשנת 2001, מעוררת תגובתם של צוותי ההשמדה עניין ציבורי. כמה מחקרים חשפו מצוקה משמעותית בקרב צוותי ההשמדה והחקלאים. האם זוהי עדות לקונפליקט מוסרי? לפניכם פרטים מהמחקרים המקיפים ביותר.

בהתפרצות המחלה ביפן במאי 2010, הושמדו קרוב ל-290,000 חיות בידי נציגי הממשל. כעבור שנתיים, מילאו 875 מהם שאלון. 11 מבין ממלאי השאלון דיווחו על מצוקה קשה, המתאימה להגדרה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית. עם זאת, הסיבות למצוקה קשורות ברובן הגדול לקשיים שעוררה פעילות החירום: בלבול בהבנת התוכנית ובארגון, פציעות וכדומה. 50 מבין המשתתפים דיווחו שהם סבלו בשטח מתגובות נפשיות או גופניות שגרמו להם לסרב להרוג חיות. כמו כן, 9 משתתפים כתבו בתיאור חופשי שהם חשים אשמה בגלל שהרגו חיות. מעבר לנתונים הסטטיסטיים, החוקרים מציינים על סמך מקורות אחרים שהווטרינרים חשו מצוקה בגלל קונפליקט בין ההרג ובין "גאוות הייעוד שלהם להציל חיות." היו גם מקורות שציינו כי חקלאים ביקשו שפרות ייקברו עם עגליהן, ולקבורה נלוותה מנחה סמלית.

מחקר מקיף מוקדם יותר נערך בעקבות התפרצות המחלה בהולנד בשנת 2001, אז הושמדו שם כ-270,000 חיות. כחצי שנה לאחר המשבר נשלחו שאלונים לרפתנים. 39% מכלל הרפתנים באזור שבו נערכה ההשמדה סירבו להשיב, בטענה ש"אינם מוכנים לחטט באומללות הזו שוב." לבסוף מילאו את השאלון 215 רפתנים מאזור זה, וכמחציתם דיווחו על תסמיני פוסט-טראומה והזדקקות לעזרה מקצועית. אפילו באזור שבו לא נערכה השמדה אך הרשויות הטילו הגבלות רבות, סבל אחד מכל חמישה רפתנים מתסמינים נפשיים חמורים. ראיונות שנערכו בנוסף לשאלונים גילו ש"מראה השחיטה של חיות בריאות נחקק בזיכרונם של החקלאים — אפשר שסימל את קצו של העסק שלהם. לדילול [השמדה] נלוותה תחושה של אובדן מוחלט של אוטונומיה. פלאשבקים וסיוטי לילה פקדו את החקלאים בדרך שמוכרת באנשים שחוו הפרעת דחק פוסט-טראומטית בעקבות פשע אלים או תאונה חמורה." יש להזכיר שמחקר נוסף על המשבר בהולנד מצא כי שש שנים לאחר ההשמדה, 40% מכלל הווטרינרים שהשתתפו בה עדיין חוו מצוקה בעקבות חלקם בהרג.

לסיכום, המחקרים מראים שאנשים השולחים חיות למות כחלק משגרת העבודה שלהם עלולים לסבול מצוקה קשה ומתמשכת כאשר ההרג חורג מהשגרה החקלאית ומתבצע קרוב יותר אליהם או בידיהם ממש. עם זאת, המצוקה של רובם אינה נובעת מרגישות מוסרית.

מקורות

Miranda Olff et al., "Impact of a Foot and Mouth Disease Crisis on Post-Traumatic Stress Symptoms in Farmers," British Journal of Psychiatry 186 (2), Feb 2005, 165-166.

J. W. Noordman and Nienke Endenburg, "The Foot and Mouth Disease Outbreak 6 Years Later: Consequences for Veterinarians" [abstract], Tijdschr Diergeneeskd 133 (24), Dec 2008, 1042-1045.

Juri Hibi et al., "Post-Traumatic Stress Disorder in Participants of Foot-and-Mouth Disease Epidemic Control in Miyazaki, Japan, in 2010," Journal of Veterinary Medical Science 77 (8), Aug 2015, 953-959.


פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 31.5.2016.