כבוד וחמלה כלפי המודל? חיות בציוריו של ג'אקומו צ'רוטי

כשמציירים משהו מתוך התבוננות, אין מנוס משהייה ממושכת במחיצת המודל. כשמדובר בציור של יצור חי, השהייה יחד מחייבת מערכת יחסים יציבה וממושכת בין היוצר למודל, הרבה יותר מהנדרש עבור ציור שמבוסס על דגם קבוע מראש או עבור צילום. מצב זה מעלה את השאלה: האם ציור חיות מתוך התבוננות קשור במערכת יחסים ייחודית בין הצייר לחיות? האם, למשל, אפשר לצייר מתוך התבוננות חיות שאינן נינוחות ורגועות במיוחד? האם אפשר להגיע לשלווה כזו ללא יחסים טובים אתן? והאם ההתבוננות הממושכת נוטה לעורר הכרה במורכבות של החיה, בהתנהגותה, בעולמה הנפשי ובייחוד האישי שלה?

שאלות אלה לא נחקרו ברצינות, ככל הנראה. מה שנותר בידינו זה רמזים ונתונים עקיפים, שאינם מצביעים על כיוון חד-משמעי. ג'אקומו צ'רוטי (Giacomo Ceruti) הוא דוגמה לכך. צייר זה, שחי בין השנים 1767-1698 בצפון איטליה, הצטיין בריאליזם תפיסתי וחברתי כאחד. כלומר, הוא צייר מתוך התבוננות שיטתית במיוחד ורגישות לנתונים האופטיים שלנגד עיניו, ובמקביל לכך הוא התעניין במיוחד באנשים שבשולי החברה ותיאר ללא כחל ושרק את עוניים ואת הסימנים הקשים שהותיר בהם. צ'רוטי היה חייב לשהות עשרות שעות בחברתם של עלובי החיים שצייר ולהישיר לעברם מבט, בשעה שבני טובים אחרים יכלו להרשות לעצמם לחלוף על פני האנשים האלה תוך הסטת המבט מהם והלאה. צ'רוטי בהחלט לא היה חריג בבחירתו לצייר "אנשים פשוטים" בפעילותם היומיומית, אך במשך מאות שנים ציירו אנשים אלה באופן סטריאוטיפי יותר, במסגרת ציורים עם תוכן דתי או מתוך לעג, למשל בתור איור של מידות רעות או של חיים ריקניים (ב"ציורי ז'אנר"). כפי שתיאר זאת היסטוריון של האמנות,

"גודלם המשמעותי לעתים קרובות של הציורים שהקדיש צ'רוטי לנושאים אלה וסגנונם הריאליסטי המובהק מביא אותם הרחק מעבר לגבולות הצרים של מה שנקרא ציור ז'אנר. למעשה, צ'רוטי ניצב בניגוד גמור לאחרונים, שלעתים קרובות הם אלגוריים וכוונתם קומית, והם משמשים כאמצעי להבעת תוכן מוסרני מרומז […] עבודותיו המרגשות של צ'רוטי מציגות אנושות פגועה אך מכובדת, אומללה אך מודעת לעצמה, גלריה בלתי נשכחת של גברים ונשים, זקנים וצעירים, שנתפסו בצד הכביש, בפינת הכיכר או בתוך משכן של אביונים. […] בעוד שהדמויות שצוירו על-ידי ציירי הז'אנר הן מופשטות, הקבצנים של צ'רוטי הם עשירים [בתוכן] ואותנטיים יותר, נעלים ומונומנטליים יותר."

קשה לדעת מה היה טיב היחסים המדויק של צ'רוטי עם האנשים שצייר. נתונים ישירים על היחסים האלה לא שרדו, מן הסתם. אך הציורים עצמם מעידים על מידה משמעותית של כבוד וחמלה כלפי העניים. גם אם הפרטים הביוגרפיים המדויקים נעלמו, עדיין ברור שהציורים מעוררים בצופים מידה לא רגילה של כבוד וחמלה כלפי מי שהם בלתי נראים, בדרך-כלל.

אם כן, האם הריאליזם ומטען הכבוד והחמלה העשוי להתלוות אליו ניכרים גם בציורי החיות של ג'אקומו צ'רוטי? התשובה על כך אינה חד-משמעית. צ'רוטי אכן צייר לא מעט חיות. דיוקנאות שצייר בהם אדם עם חתול או עם כלב, בהחלט עשויים לתאר שתי דמויות שקולות זו לזו, מבחינת תשומת-הלב המוקדשת להן. כפי שניתן לראות בדוגמה המצורפת, בהחלט לא מדובר בדיוקן של אדם כאינדיבידואל עם חתול כאבזר תפאורה. רמת הריאליזם בציור חיות אלה מפליאה לנוכח העובדה, שחתולים וכלבים אינם מתגייסים במתכוון למשימת הדוגמנות כפי שעשויים בני-אדם לעשות. החתול או הכלב ודאי הרגישו בנוח בנוכחותו של הצייר.

ומה בדבר חיות ממינים אחרים? באחד מציוריו של צ'רוטי משנות ה-30 של המאה ה-18, מתואר נער שנושא על גבו סל ענק, בזרועו סל גדול עם ביצים ובידו הוא אוחז ברגליהם של תרנגולת ותרנגול. כאן נושא הציור המובהק הוא הנער, ולו בזכות גודלו, מיקומו והמבט החודר שלו. עם זאת, גם העופות מופיעים בציור כאינדיבידואלים מובהקים. כאשר ממקדים את המבט בהם (ראו את הפרט המצורף), קשה שלא לזהות שם מצוקה וחוסר אונים.

האם צ'רוטי עשה אפוא לעופות את מה שעשה לעניים, או אפילו לכלבים ולחתולים? לא ממש. בעוד הנער ללא ספק מדגמן מרצונו החופשי, נותר רק לתהות כיצד הצליח צ'רוטי "להושיב" את זוג העופות בתנוחה כה מעוותת לפרק הזמן הנחוץ לשם ציור. תהא התשובה לכך אשר תהא, דבר אחד נותר ברור: היכרותו של צייר עם הגוף התרנגולי נערכת לעתים קרובות מתוך הפעלת כוח אלים, שאינה מוכרת כמעט בתולדות הציור של גוף האדם. ההיכרות עם מראה הגוף האנושי מתבססת בעיקרה על התבוננות באנשים חיים וחופשיים, בתוספת מעט ידע שנאסף ממתים בנסיבות ייחודיות. לעומת זאת, צייר במאה ה-18, ממש כמו צייר כיום, היה עשוי להכיר את מראה הגוף התרנגולי בעיקר על בסיס צפייה בעופות מתים. בנסיבות אלה, ציור עופות הוא ציור של "טבע דומם" ולא של "דיוקן". יתכן אפילו שעופות הומתו במיוחד כדי לשמש כ"טבע דומם", מעשה שהפך את הציור הריאליסטי להיפך הגמור מפרויקט הכבוד והחמלה שמגלמים ציורי העניים של צ'רוטי. אמנם, הצייר היה עשוי להסתפק בדיווח חזותי על חיות שמתו ממילא. אולם המנהג לצייר את החיות המתות עם חפצים דוממים מובהקים, משמעותו סיווג גופן המת בתור חפץ דומם ותו לא. גישה זו רחוקה מכבוד ומחמלה.

גם צ'רוטי צייר "טבע דומם" שכזה, כפי שניתן לראות כאן, ובמקביל לכך הוא צייר תרנגולות ויונים מקננות ללא נוכחות אדם. אם כן, השאלה נותרת פתוחה: האם ציור "הטבע הדומם" של צ'רוטי מבטא התעניינות בעולם האופטי ובמעשה הציור לבדם, או שהוא מגלם גם הכרה כלשהי בערכה של התרנגולת החיה?

מקור הציטוט

Enrico De Pascale, "The Painters of Reality: Art in Brescia and Bergamo after the Age of Caravaggio," in: Andrea Bayer, ed., Painters of Reality: The Legacy of Leonardo and Caravaggio in Lombardy (NY: Metropolitan Museum of Art / New Haven and London: Yale University Press, 2004), 218.

הציורים

Porter Seated with a Basket, Eggs and Poultry, 1730-1740, (Pinacoteca di Brera).

Still-Life with Hen, Onion and Pot, 1750s, (private collection).

Girl with a Cat, 1930s?, (Matthiesen Gallery).


פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 18.8.2016.