להרוג חיות במצפון שקט – המשך

תגובה שלי בפייסבוק (6.11.2013) על תגובת פייסבוק של תומר פרסיקו על תגובתי במדור דעות בעתון הארץ (3.11.2013) על תגובתו (23.10.2013) במוסף סוף שבוע באותו עתון על שיחה שהתפרסמה בעתון בין יובל הררי לגארי יורופסקי (16.10.2013):

תודה על התגובות לתגובתי לתגובה של Tomer Persico להתכתבות הררי-יורופסקי. בינתיים הספיק גם פרסיקו להגיב לדבריי (בדף הפייסבוק שלו) וביקשו ממני להגיב בשנית. כאילו אין מספיק נפשות פועלות בדיון הזה, פרסיקו המציא בתגובתו האחרונה דחליל של תוקפנות כלפיו, מצדי ומצד "חבריי הטבעונים". על כך שישיב הדחליל, לא אני. אבל כמה נקודות אשמח לנסות להבהיר, קצת לפרסיקו וקצת לחבריי הטבעונים.

ראשית כל, כתבתי ב"הארץ" שהשאלות שהעלה פרסיקו הן הסחת-דעת, ושגם אם יובל הררי ראוי לביקורת על כמה מניסוחיו, דיון פומבי נדיר על טבעונות אינו המקום לכך. למה בדיוק התכוונתי? לכך שדיון אינטלקטואלי אינו פועל בחלל חברתי ריק, אלא הוא נטוע בתנאים חברתיים מסוימים. מה שנראה על פניו כדיון אינטלקטואלי טהור, עשוי לתפקד, תחת יחסי-כוח מסוימים, ככלי בשירותו של הכוח (או נגדו). להמחשה, בשיא הפשטות: נניח ששודדים מכוונים אקדח לראשך בעיצומו של שוד, ולפתע מתעורר ביניהם דיון תיאורטי בשאלה, האם אדם במעמדך ראוי לזכויות אזרח מלאות משום שאתה, נניח, צאצא של אצילים פרזיטים. יתכן שהשודדים יגיעו לתובנות מאירות-עיניים על מעמדך ועל זכויות האזרח שלך. ובכל זאת, האם תהיה "אנטי-אינטלקטואל" או "סותם פיות" אם תגיב בספקנות כלפי פרץ העניין האינטלקטואלי שהתעורר מעברו השני של האקדח השלוף? אם תצביע על כך שההתלהבות האינטלקטואלית צצה על רקע של יחסי-כוח מסוימים, שאופי הדיון נקבע בהתאם להם, ושהדיון עצמו משרת אותם? אם תציין שדיון ללא אקדח המופנה לראשך צפוי להניב מסקנות שונות לגמרי?

אינטואיציה ביקורתית דומה כלפי אינטלקטואלים-מטעם, משותפת לכל מי שנמצא בעמדת נחיתות חברתית, או מייצג את מי שנמצא בעמדת נחיתות חברתית. וחוסר הבנה של האינטואיציה הזו טיפוסי למי שמצויים בעמדות כוח. אני מקווה שההערה הזו ברורה מבלי להפליג בדוגמאות נוספות. אם כך, ד"ר פרסיקו (כמשל בלבד, שום דבר אישי!) עומד כשבידו אקדח טעון ודרוך – אקדח רב-קני, שלועו מופנה אל ראשם של אלפי בעלי-חיים. ומתוך העמדה הזו, אצבע על ההדק, הוא עוצר לתהות אם הם יכולים לסבול, ואם סבל הוא קריטריון מספק לשיקול מוסרי… אם ביקורת על תפקודה של התפלספות כזו היא "אנטי-אינטלקטואליזם", אז אני אנטי-אינטלקטואל גאה. (שזה לא כל-כך נורא. עם כל החיבה שלי למשחק האינטלקטואלי, יש דברים גרועים יותר מאנטי-אינטלקטואליזם. למשל, לגייס את השכלתך להגנתם של נורמות והרגלים אלימים).

אנלוגיות הן פלונטר מסבר אוזניים. והנה, גם אנלוגיית השודד עושה צרות, כי בעצם פרסיקו אינו דומה כלל לשודד בכנופייה. אם השודד נמצא בשולי החברה וקל לזהות את הכוח הלא-לגיטימי שהוא מפעיל, הרי שפרסיקו ייצג בדבריו את הנורמות הרווחות. נדרש מאמץ ניכר כדי להתחיל לזהות את הכוח הבלתי לגיטימי שהוא מפעיל על זולתו בעצם ההתפלספות. לא זו בלבד שהוא מדבר מתוך חיקו הנוח של רוב שולט, אלא אפילו מי שמדברים נגדו עומדים די קרוב אליו, עם אקדחים משלהם – אקדחים שאולי לא מכוונים כרגע לראשה של אף תרנגולת, אבל הם בהחלט זמינים לשליפה בכל רגע. תסתכלו טוב בתמונה הזו ותראו בה גם את הררי ואת יורופסקי החמושים, ואת עצמכם. וגם אני ביניכם: העובדה שהקדמתי קצת את פרסיקו במעבר לטבעונות, כלל לא העבירה אותי אל צדם של הקורבנות. הייתי ונשארתי אדם – לא במובן של קשקוש מטאפיזי על ייחודיות כלשהי, אלא במובן של קבוצת הכוח שאליה אני משתייך, תוך הנאה רבה מהפריבילגיות שמהן נהנים כל חברי הקבוצה.

האם נובע מכך שפרסיקו, אנוכי וכל השאר צריכים להימנע מדיון אינטלקטואלי על יחסי אדם-חיה, משום שממילא הדיון הזה מועד לשקף את יחסי-הכוח הקיימים ולתמוך בהם? נדמה לי שלא, אבל אני בהחלט מאמין שהמינימום שאנו חייבים לעשות הוא לנסות להבין כיצד מתפקד הדיון שאנו מנהלים במסגרת יחסי-הכוח שבינינו לבין חיות, ועל רקע זה לטפח דיון ביקורתי ולהגביל דיונים שמעודדים פגיעה בחיות. כשמישהו מגיב על תיאורים של משקים תעשייתיים בהבעת ספקות תיאורטיים על יכולתן של חיות לסבול – זהו, לפי הבנתי, מקרה מובהק של דיון המעודד פגיעה בחיות. והתפרצויות כאלה של אינטלקטואליזם-לכאורה לא חסרות כלל, להפך, החברה הספישיסיסטית שלנו שטופה בהן. מה שחסר מאוד בעולם האינטלקטואלי זה מאמץ להבין את ניצולן של חיות בכלל ואת ניצולן התעשייתי בפרט בתור מציאות חברתית. הניצול הממוסד של חיות הוא לא רק מסכת מחרידה של רמיסת האחר, שאין מה לומר עליה מלבד כמה עובדות בסיסיות על צפיפות, מחלות, נכויות וחיתוכים. מדובר גם במציאות חברתית סבוכה להפליא, שמשתקפת במרכיבים הבסיסיים ביותר של התרבות ושל הכרת היחיד. כדי להתחיל להבין את אפס קצה המורכבות הזו, צריך לעבוד. לא להציב מראש מטרה ואז לשלוף מהאינטואיצה כמה טיעונים שטחיים שתומכים בה, אלא לעבוד ממש.

כמה מילים על האשמתו של פרסיקו, שהטבעונים שביקרו אותו "לא רוצים לחשוב". אני לא יודע אם זו טענה כנה שצצה מתוך היכרות שטחית מדי עם טבעונים, או שמדובר בעוד דחליל שהומצא לשם ההתנצחות. על כל פנים, מתוך ההיכרות רבת-השנים שלי עם התנועה להגנה על בעלי-חיים, אני מתרשם שהמעבר לטבעונות כרוך בהתעוררות אינטלקטואלית ולא ההפך (אם הרמתם גבה, תארו לעצמכם את התמונה הבאה: אוכל-הבשר הטיפוסי מקדיש חלק ניכר מזמנו להגות על יחסיו ויחסי החברה שהוא מהווה חלק ממנה עם חיות ממינים אחרים… וכל ההגות הזו נקטעת, למרבה הצער, ברגע שנשבה בציפורני הטבעונות! נשמע סביר?). במיוחד, מתעוררת במתטבענים סקרנות חדשה כלפי פילוסופיה של המוסר ומחשבה ביקורתית. היכולת של פעילים מן השורה לנהל דיון מוסרי רציני – יכולת שאינה נרכשת במסגרות החינוך הסטנדרטיות – משתכללת להפליא תוך כדי שיח בלתי פוסק עם סביבה עוינת.

על רקע זה, קל להתאכזב מכך שהמאמץ האינטלקטואלי אינו רציני עוד יותר. טבעונים אמנם נוטים ללמוד על יחסי אדם-חיה הרבה יותר מלא-טבעונים, אבל לעתים קרובות הם נמשכים לספרים גרועים ומתחמקים מלבחון אותם בביקורתיות; יש שאפילו לא קוראים ספרים, אלא מסתפקים ברסיסי השכלה אינטרנטיים ובנאומי הטפה מצולמים. אני חושד שהשטחיות הזו – בדומה לקלילות שבה מרשה לעצמו אינטלקטואל מקצועי לפרסם אינטואיציות חובבניות על תודעת בעלי-חיים – היא ביטוי מובהק לספישיסיזם. כאילו בכל הנוגע לחיות, כולנו יודעים מספיק כי הנושא אינו חשוב ואין מה לדעת… יאעני, ברגע שבחרתי ב"צד הצודק" כבר עשיתי את שלי ואין שום צורך ללמוד. לדעתי, לטבעונים בפרט ולתנועה להגנה על בעלי-חיים בכלל יש הרבה מה להרוויח ממאמץ אינטלקטואלי גדול יותר. לא מהתנצחות קלישאית עם צרכני מוצרים מן החי שמנסים לתרץ את הרגליהם – זה לא מאמץ אינטלקטואלי אלא מבחן לעצבים – אלא ממאמץ אמיתי להבין את העולם טוב יותר.