לעצרת נגד פיטום אווזים

ערב טוב. המאבק למען בעלי-החיים, שואף לחשוף את מה שאינו גלוי לעין. להפוך את ההתעללות הנסתרת, שמתרחשת בתוך משקים סגורים, בתוך משאיות, בתוך משחטות – למציאות שאפשר לראות אותה. כי זו מציאות שאיש מאתנו, כמעט, אינו נחשף אליה. צריך להתאמץ כדי לראות. ומי שראה פיטום אווזים, לא יישאר אדיש. המסקנה זועקת מתוך העובדות: לא לצרוך מוצרים כאלה! לא לשלם כסף לתעשייה כל-כך אכזרית!

ברור לנו שצריך להחרים ולאסור פיטום אווזים. ברור – בגלל האלימות הבוטה, הניכרת לעין. כמו מעיכה למוות של אפרוחים ושל תרנגולות מבוגרות בתעשיית הביצים, כמו שחיטה – האלימות של פיטום אווזים ברורה כמו אגרוף בפרצוף. המאמץ היחיד שנדרש כדי להבחין בה הוא להסתכל.

אבל לא כל מה שקורה במשקים חקלאיים גלוי כל-כך. הצפיפות. מה זאת אומרת "צפיפות"? לנו, מתוך חיי החופש שלנו, קשה מאוד לתפוס מהי צפיפות חקלאית. עופות בתעשיות הבשר והביצים, ולעתים גם דגים ויונקים – כלואים בתוך חלל אטום, מבודד, ריק מגירויים – וכל-כך קטן עד שבקושי הם יכולים לזוז. מישהו שהזדמן למשק, לא יראה דם ולא ישמע צרחות. אבל הצפיפות נוראה ממוות. יום ולילה, כל החיים, בתוך מרחב שגדול רק במעט מהגוף שלך. אין לאן לזוז, אין מה לעשות, אין כלום. רק להמשיך לאכול ולנשום בתוך החרא והשתן שלך. זה הקיום העלוב, הנורא, שאנחנו כופים על רוב בעלי-החיים במשק החקלאי. אבל אם נביט בהם רק לרגע – אולי לא נבחין בזה.

וזה כמובן לא הכל. למציאות החקלאית כולה יש רובד סמוי ממש, שהחקלאים קוראים לו "טיפוח" או "השבחה". מאחורי המילים הנחמדות האלה מסתתרים עיוות גופני מן היסוד, חולי מתמיד ללא מרפא, נכוּת מלידה. הנוסחה פשוטה: לוקחים הרבה מאוד בעלי-חיים ממין מסוים, בוררים מתוכם את הגדולים ביותר, השמנים ביותר, הפוריים ביותר – בקיצור, את אלה שאפשר לעשות מהם הכי הרבה כסף – ומכליאים אותם עם בעלי-חיים, שגם להם יש תכונות חריגות כאלה. תוך כמה דורות, באים לעולם יצורים שונים לחלוטין. חיות, שה"רווחיות" שלהן השתלטה על גופן והרסה אותו.

ההרס הגדול ביותר נערך בתעשיית בשר העופות – תרנגולי בית ותרנגולי הודו. ה"גאונים" של הטכנולוגיה החקלאית יצרו עופות שגדלים כל-כך מהר, עד שהם מגיעים למשקל של עוף בוגר כאשר בעצם הם עדיין אפרוחים. את הגוף שלהם עיוותו מבפנים: את משקל החזה – "שניצל", יאעני – הכפילו. מרוב משקל, שצריך לעמוד על רגליים צעירות ורכות – העצמות מתעקמות. כל העופות סובלים מבעיות ברגליים. רבים מאוד מביניהם סובלים מכאבים, מצליעה. החזה המנופח מושך אותם לקרקע כמו משקולת ענקית. ככה הם רובצים ומפתחים פצעי לחץ כרוניים. חלקם גוועים כי הם לא מסוגלים להגיע לאוכל. אחרים מתים כאשר הלב והריאות לא מצליחים להזרים מספיק דם וחמצן למסת הבשר הענקית. אבל מה – הם גדלים במהירות עצומה. לכן בסיכום הסופי כל זה רווחי, והצרכנים יכולים להתענג על בשר עוף זול!

מה שקרה לעופות בתעשיית הבשר, מתרחש במהירות בכל התעשיות שמנצלות בעלי-חיים למזון וללבוש. עיוות גנטי מכוון, גורם לתרנגולות להטיל ביצים פי חמישה-עשר בערך מהמספר הטבעי, ולפרות – לייצר חלב פי שבעה מהכמות הטבעית. התרנגולות והפרות מאבדות את הסידן שמרכיב את העצמות שלהן – לתוך הביצים והחלב. העצמות נחלשות, הרגליים כושלות והגוף קורס. וזה קורה לאחר שהחיה הגיעה בסך הכל לרבע מתוחלת החיים המקורית. כבשים, דגים, חזירים, שלווים, ברווזים, ארנבים, יענים – כולם נמצאים על מסלול מהיר של עיוות גנטי. קטסטרופה. אבל קטסטרופה שלא ניכרת לעין במבט שטחי.

זהו הפרצוף הסמוי של תעשיות-החי. הזוועה לא נמצאת רק במקום של פאניקה ודם, אלא גם במה שעשוי להיראות "בסדר". "נורמלי". נכון, לא קל להבחין בעובדות. לא נעים להודות בהן. לא פשוט להתמודד עם ההשלכות שלהן. ובכל זאת, נסו להקשיב לקולם של בעלי-החיים. אפשר לשמוע אותו. הוא מדבר על מה שכל אחת ואחד מאתנו קונים בכסף שלנו כדי לאכול או ללבוש.

(נקרא בעצרת אנונימוס נגד פיטום אווזים, תל-אביב, 2.10.2002)