לקראת מעמד חדש לחיות בר "מזיקות"

"מזיק" לפי החוק

בחוק להגנת חיית הבר, התשט"ו-1955, קיימת קטגוריית "מזיק" שמוגדרת כך: "חיית בר ששר החקלאות הכריז עליה שהיא מזיק." החוק אינו מגן על חיות מהמינים שהוגדרו כמזיקים, ושר החקלאות רשאי להתקין תקנות בעניין "סדרי צידתם או השמדתם של מזיקים." לפי התקנות להגנת חיית הבר, התשל"ו-1976, "חיות בר אלה הן מזיקים: דרורים; חולדות; חולדים; עפרוני השדות; עפרוני מצויץ; עטלפים אוכלי פירות; עכברים מצויים; מריונים (עכברי ריצה מצויים); נברני שדה; בולבול; נוטריה; עורב אפור; עורב הודי."

ללא הגנתו של החוק להגנת חיית הבר, רשות הטבע והגנים (רט"ג) פטורה מהחובה להגן על המין ה"מזיק". חיות אלה עדיין מוגנות לפי חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) התשנ"ד-1994, אך בפועל הן חשופות להשמדה תוך התעלמות מהגנה זו. ההשמדה נערכת בתואנה של נזקים לרכוש ולעתים גם נזקים אקולוגיים. לא רק מינים שהוגדרו בתקנות כ"מזיקים" מושמדים כך. הרט"ג מספקת היתרים גם להשמדת חיות ממינים מוגנים נפוצים בנימוק של נזקים כאלה או אחרים.

מאבקים למען "מזיקים"

בשנים האחרונות גוברת בישראל הפעילות נגד ההשלכות הקטלניות של הגדרת חיות כ"מזיקות". דוגמה לכך היא המאבק נגד מכירת מלכודות דבק, שהחל בשנת 2010 והצליח להביא להפסקת המכירה של מלכודות אלה בכמה רשתות שיווק. הרחק מתחום העניין וההתעסקות של גופי שמירת הטבע, המאבק הזה נועד להגן על חיית בר ממין ביולוגי שלא עניין איש עד לא מזמן. ודאי אין זה מקרה, שהקמפיין התמקד דווקא במלכודות דבק שנמכרות בעיקר לצרכנים ביתיים ומן הסתם עירוניים. המאבק במלכודות דבק אינו הראשון מסוגו. בסוף שנת 2005 נערך מאבק ציבורי נגד ירי ביונים בממגורות דגון שבחיפה — מאבק שהוביל את הנהלת הממגורות להפעיל מטאטא כבישים לסילוק גרעינים שהתפזרו בשטח במקום להזמין מדביר (לפחות בתקופה מסוימת). גם כאן מדובר במין שאינו מוגן על-ידי החוק להגנת חיית הבר (ואמנם מוגדר בתקנות בקטגוריה אחרת, "ציד"). מין זה מושמד אף הוא בהיקף גדול בסביבה החקלאית, ותשומת-הלב המוסרית הופנתה אליו רק כאשר האלימות נגדו זוהתה בשטח עירוני.

מקרה אחר הוא המאבק להגנת התנים בפארק הירקון, שהתגבש בקיץ 2013. התן הזהוב הוא מין מוגן, שבעשור האחרון בקירוב התאושש והתפשט לתוך אזורים שככל הנראה לא הופיע בהם מאז ההרעלה הגדולה של 1964. הרט"ג סיפקה היתר ללכידת תנים בחווה החקלאית שליד הפארק, ותושבי הסביבה נתקלו בתנה שמתייסרת בתוך מלכודת רגל. שיטת לכידה זו, שנעשה בה שימוש באין מפריע בסביבה החקלאית, עוררה מחאה גדולה כשהתגלתה בגבול תל-אביב / רמת-גן. המחאה נרגעה מהר, אולי משום שקומץ תנים שנטו להיתקלות בולטת בבני-אדם נהרגו. כיום ממשיכים עשרות תנים לחיות ברמת-גן ובתל-אביב, ללא היתקלויות מתוקשרות.

המקרה של חזירי הבר בחיפה מורכב יותר. תלונות על "פלישה" של חזירי בר לתוך חצרות וגינות בחיפה ובזיכרון יעקב הגיעו לעיתונות בקיץ 2005 לכל המאוחר, ומאז לא יורד הנושא מהכותרות. הרט"ג סיפקה היתרים לירי בחזירים בחסות עיריית חיפה, והמחאה הציבורית לוותה במאבק משפטי מצד תנו לחיות לחיות. לאחר שחזירים רבים כבר נהרגו, אולי מסתמן מפנה בגישה לבעיה. בסוף שנת 2014 ערכה העירייה קמפיין "מחזירים את החזירים לטבע" הכולל הסברה נגד האכלה מכוונת ולא מכוונת של חזירים (עם זאת, העירייה עדיין הקציבה 400,000 ש"ח באותה שנה ל"דילול" אוכלוסיית החזירים). יתכן שקהילת חיפה והסביבה של החברה להגנת הטבע תצליח לחולל מפנה יסודי יותר. הקהילה החלה לפני כשנה לנסות לגבש פתרונות לא-אלימים לקונפליקט אדם-חזיר באזור, תוך שיתוף של כל המוסדות הרלוונטיים (העירייה, הרט"ג, ארגוני הגנה על בעלי-חיים, תושבים) מתוך דגש על מגוון שינויים סביבתיים ועל הסברה. מוקדם עדיין לדעת עד כמה הפרויקט הזה יצליח, אך מדובר בכיוון חדש ומעורר תקוות.

העורב האפור והעורב ההודי צורפו באוגוסט 2006 לרשימת המינים המוגדרים כ"מזיקים". מדובר במינים רחוקים מאלה שזוכים להגנה מסורתית בחברה העירונית, אך הם חיים בין בני-אדם ומן הסתם זוהי הסיבה לכך שזכו בתשומת-לב מוסרית כלשהי. אורית ברוך מנסה להציל עורבים מזה ארבע שנים, ולפני שבועיים היא רשמה כעמותה את פרויקט הצלת העורבים שלה, "אוהב עורב". העמותה, שעדיין לא מפעילה בית מחסה לעורבים, הוקמה במטרה לחלץ עורבים ולשקמם, וגם לשקם את תדמיתם. לפני ימים אחדים מסרה העמותה על בית מחסה קטן לעורבים הודיים שפועל בדרום הארץ, בניסיון להציל פרחונים שהוריהם נורו כ"מזיקים".

המקרה המעניין ביותר במגמה החדשה הוא סיפורם של עטלפי הפירות. מדובר, כאמור, במין שהוגדר בחוק כ"מזיק" ולכן לא זו בלבד שהרט"ג אינה מגנה עליו, אלא הוא נתון למבצעי השמדה. נוסף לכך, מדובר במין רחוק מאוד במראהו ובאורחות חייו מהמינים שזוכים להגנה בדרך-כלל. למרות זאת, דף פייסבוק שפתחה נורה ליפשיץ בספטמבר 2015 הוביל במהירות להקמת עמותה המוקדשת כולה למין הזה. באמצע פברואר 2016 נסגר בהצלחה פרויקט מימון המונים להקמת בית מחסה לעטלפי פירות, וכעבור ארבעה חודשים בלבד עמדה העמותה בפני מבחנה הגדול, כאשר יזם הרס באמצע היום מבנה שאכלס אלפי עטלפים בחדרה. עשרות פעילים התגייסו מיד למבצע הצלה, תוך סיכון אישי ועומס נפשי רב, אף על-פי שמדובר בחיות ממין שרבים מהם ודאי לא ראו מעולם מטווח קרוב. החלק המעניין ביותר בהתרחשות זו הוא הסיוע הנרחב שהגישו לעטלפים בית החולים לחיות בר (של הרט"ג) והגן הזואולוגי באוניברסיטת תל-אביב. לעמותת עטל"ף הצעירה אין, כמובן, ציוד ומיומנות לטיפול חירום במאות עטלפים פצועים. הגופים המזוהים עם שמירת הטבע התגייסו לעזור בהיקף גדול, אף על-פי שמדובר במין שהרט"ג עשויה להפעיל נגדו אלימות בנסיבות אחרות.

אותות מלחמה או תחילתה של ידידות מופלאה?

הגדרתן החוקית של חיות בר כמזיקים עדיין חורצת את גורלן של המוני חיות למוות, לעתים קרובות לאחר גסיסה ממושכת. תנועת ההתנגדות למעמדם של ה"מזיקים" היא עדיין טיפה בים. עם זאת, המקרים שתוארו לעיל מצטרפים לכלל מגמה, שוודאי תלך ותתחזק בשנים הבאות. התנועה להגנה על בעלי-חיים, שפעילותה נשענת על הכרה בערכה המוסרי של החיה האינדיבידואלית, גדלה במהירות. תנועה זו מגבשת יותר ויותר כוח משפטי נגד מסורת ההתעלמות מחוק צער בעלי-חיים. במקביל לכך היא צוברת כוח ארגוני להפעלת מתנדבים ולפתיחת מרכזי הצלה ושיקום. התנועה מתפשטת למינים שבעבר התעלמה מהם ולמצבים שבעבר "אוהבי חיות" לא הבחינו בהם כלל. התנועה גם מתפשטת במובן הגיאוגרפי, עם פלישתה הגוברת של ההתיישבות האנושית לתוך שטחי בר. יותר ויותר אנשים שמערכת הערכים שלהם עוצבה בסביבה העירונית באים במגע עם חיות בר, והם מגלים שחיות אלה ראויות לתשומת-לב מוסרית לא פחות מחיות מבויתות ואהובות.

על רקע זה, הופעתן של קבוצות מחאה ועמותות הממוקדות במינים שהוגדרו כ"מזיקים" משקפת למעשה את מדיניות הרט"ג, במהופך. מבצע השמדה נוסף של תנים בת"א-ר"ג עשוי להביא להקמתה של עמותה להגנה על תנים, והחרגה רשמית של הדררות המצויות מהחוק להגנה על חיית הבר עשויה להביא להקמתה של עמותה להגנה על דררות. הקונפליקט בין הגופים השונים עלול אפוא להחריף. אולם תחזית זו אינה הכרחית. שיתוף-הפעולה שהתגבש בסוגיית חזירי הבר בחצרות חיפה ובמבצע להצלת עטלפי הפירות מחדרה מעורר תקווה למגמה עתידית אחרת. במקום בזבוז משאבים על מאבקים משפטיים וציבוריים, יש לכל הצדדים מה להרוויח משיתוף-פעולה. הרט"ג, גופי שמירת טבע אחרים והרשויות המקומיות מוגבלים ביכולתם להציל ולשקם חיות בר נפוצות, לממש פתרונות אקולוגיים מסוימים ולמנוע האכלת חיות בר. לארגונים להגנה על בעלי-חיים יש משאבים משמעותיים בתחומים אלה, שעשויים לגדול במידה ניכרת בשנים הבאות. מנקודת-המבט של ארגונים אלה, עבודה משותפת עם גופי שמירת הטבע והרשויות המקומיות עשויה להועיל לא פחות, הן בהפחתת האלימות נגד חיות והן בצמצום עומס העבודה המשפטית. אין ספק ששיתוף-הפעולה יהיה קשה לכל הצדדים, אך הוא אפשרי וכדאי.


פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 22.7.2016.