מוות על המזבח: ככה משתלבים בחברה האנושית?

לאחר מסורת נוצרית ארוכה של התנגדות להקרבת קורבנות, מנהג זה מעורר בימינו סלידה מוסרית בקרב חילונים. הקרבת הקורבנות נראית גם לאוכלי הבשר שבינינו כשימוש הרסני בזולת, ללא הצדקה ממשית. במאמר שכותרתו "הקרבת בעלי-חיים: המטאפיזיקה של הקורבן הנשגב," חולקת קימברלי פאטון על ההבחנה הזו. פאטון, מומחית לדתות ביוון העתיקה, מתמקדת בתפקידו של הקורבן בטקס, וטוענת:

"מסורות דתיות למעשה אינן אדישות לתודעה או לזכויות של חיות, ואינן מתייחסות אליהן כאל אובייקטים בהקשר של ההקרבה. ההפך הוא הנכון. החיות נתפסות כסובייקטים פעילים מתחילת תהליך ההקרבה ועד סופו, מתווכות עטורות תהילה בין ממלכות, ששיתוף-הפעולה שלהן הכרחי להצלחת הטקס, ושקבוצות הקשורות אליהן מבקשות מהן לעתים מחילה, בתקווה למנוע נקמה. רגשותיהן של חיות הקורבן ניתנים לפיוס בנאומים מפורטים ששוללים את סופיותו של המוות. לעתים קרובות, כמו במקרה של קורבנות אדם, אמונה קורנת בחיים שלאחר מותם של הקורבנות מובטחת להם בזכות הקרבתם על-פני האדמה."

פאטון מוצאת בחיות המשמשות כקורבן במגוון גדול של דתות (וגם בבני-אדם המשמשים כקורבן, בדתות רחוקות יותר) ארבעה מאפיינים, שמעידים לדעתה על כי הקורבן זוכה ב"מעמד מטאפיזי בזכות עצמו:"
א. הקורבנות צריכים להיות מושלמים, כלומר צעירים ולא נכים או פגומים מבחינה גופנית, והם עוברים ייפוי לקראת הקרבתם.
ב. מצופה מהקורבן שישתף-פעולה עם מקריביו ויסכים להקרבתו, וללא הסכמה שכזו ההקרבה אסורה ומסוכנת. את ההסכמה מזהים לפי מחוות של הקורבן (שבפועל מגיב על גירוי מניפולטיבי, כגון התזת מים על ראשוו).
ג. הקורבן עובר תהליך של ייחוד משאר החיות במשק והכרה באינדיבידואליות שלו, ובכך הוא מקבל מעמד חברתי מיוחד. הוא נחשב כמתווך בין העולם הארצי של בני-האדם לעולם השמימי של האלים.
ד. בזכות ההקרבה, מייחסים לקורבן חיים שלאחר המוות, לעתים חיים טובים יותר משהיו לו על האדמה.

פאטון אינה מבקשת להגן על מערכות דתיות של הקרבת קורבנות, אלא רק להדגיש כי במונחים הדתיים, ההקרבה איננה מעשה של חפצון אלא דווקא מהלך הפוך, של הכרה בסובייקטיביות ובחברתיות של הקורבן, אגב שיתופו בקהילה. על כך נותר רק להעיר, שאם מצבו הסובייקטיבי של הקורבן מפוברק בבוטות לאורך כל הטקס, קשה להסכים שמדובר בהכרה בסובייקטיביות שלו ובשיתופו בקהילה; מצד אחר, אם פאטון צודקת בהבחנתה, אז שותפות חברתית בתרבויות הדתיות היא כבוד מפוקפק מאוד. על כל פנים, קשה לחלוק על ההערה המסכמת של פאטון, שטוענת כי על רקע המאמצים כלפי הקורבנות בתרבויות הדתיות (מאמצים שיש להם עדיין הד בשחיטה הפולחנית), דווקא ההרג החקלאי החילוני, נטול הפולחן, הוא המקרה המובהק של חפצון חיות והתעלמות מהסובייקטיביות שלהן.

מקור

Kimberly Patton, "Animal Sacrifice: Metaphysics of the Sublimated Victim," in Waldau and Patton, eds., A Communion of Subjects, (NY: Col. Uni. Press, 2006), 391-405.


פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 23.3.2016.