מי הבוס? מפגני שליטה בחיות – מזירת הקרבות ועד למסעדת הגורמה

לא פעם נתקלים במישהו שמחזיק כלב ברצועה קצרה, מושך אותו באגרסיביות ונותן לכלב פקודות בלי סוף. האובססיה לשליטה זועקת לעין במקרה כזה. תופעות דומות אפשר לראות גם באירועים ממוסדים, כמו רודיאו, ציד וקרקסים. אי-אפשר לתת הסבר סביר לכל המפגנים האלה אם לא מניחים שהתכלית שלהם היא השליטה עצמה.

מפגני שליטה בחיות משלבים אלימות ממשית עם הפגנת כוח סמלית. נבחן מה מניע הפגנות כוח סמליות בכלל, ובעזרת תיאורטיקנים כמו תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, וגם דונלד וורסטר, נתמקד במפגן השליטה כמנגנון שנועד לפצות על תחושת היעדר שליטה או על חשש מאובדן שליטה. אפשר לראות את התרבות בכללה בתור פרויקט של מאבק בטבע – החיצוני והפנימי – וניסיון מתמיד להשתלט עליו, תוך חשש מתמיד מ"נקמתו". על רקע זה, מפגני שליטה בחיות מעניקים סיפוק מיוחד משום שהם מוחשיים ואישיים יותר מכל מפגן שתכליתו דומה ואין בו חיות.

האם צריך להיות מודע למה שאתה עושה ולמניעים שלך כדי שמפגן השליטה בחיות יעשה את עבודתו הרגשית והתרבותית? האנתרולופוג ניק פידס הוא אחד מאלה שמאמינים שמפגן השליטה מצליח גם (ואולי במיוחד) כשלא מודעים למניעים. זהו רק חלק מתרומתו של פידס לדיון שלנו; התרומה הבולטת ביותר שלו היא הטענה שבשר הוא "סמל טבעי" לשליטה בטבע, מכיוון שבהכרח ידוע לנו שמדובר בגוף של חיה שהומתה באלימות כדי להפוך ל"בשר". בעקבות הידיעה ההכרחית הזו, אכילת בשר מהווה מעשה ריטואלי של שליטה בטבע. נרחיב את הרעיון הזה גם ללבישת עור ופרווה.

התזה של פידס ודאי תקפיץ את רוב אוכלי הבשר המערביים-משכילים-מודרניים בהכחשה תקיפה. נעבור על שורת הטענות האמפיריות שבעזרתן מנמק פידס את הרעיון שבשר הוא סמל טבעי לשליטה בטבע, ונראה שהסמל נותר בעינו הן בתרבות שבה שליטה בטבע בכלל ובחיות בפרט היא אידיאל מכובד ורצוי, והן בתרבות (כמו זו שלנו) שמצויה ברגשות מעורבים ביחס לשליטה כזו. מסתבר שהעיבוד של מוצרי בשר עד כדי כך שהם כבר לא נראים כמו בשר הוא אחד האמצעים שמאפשרים "לאכול את הסמל ולהשאיר אותו שלם."