ספרם של החוג האקדמי והמשרד הממשלתי

כה מעטים הם הספרים על יחסי אדם-חיה שיצאו לאור בעברית, עד שכדאי להכיר את אסופת המאמרים "חיות, חברה ומה שביניהן: אחריות ומחויבות כלפי בעלי-חיים תיאוריה ומעשה." ספר זה הופק במשותף על-ידי פרויקט "חיות וחברה" במחלקה לזואולוגיה, אוניברסיטת ת"א והמערך להגנה על בעלי-חיים במשרד לאיכות הסביבה.

תוצאתו של שיתוף-הפעולה הייחודי הזה היא משונה למדי. הספר מציג באהדה רבה החזקת חיות בשבי, במיוחד במוסדות לימוד. כמחצית מהספר מוקדשת לתחום זה, עם דגש על תנאי החזקה "נאותים" בשבי, כלומר על הליכים שנועדו למנוע סבל בוטה ותמותה. במבט לאחור, בולט לעין הפרק "עצות שימושיות לטיפול שוטף בבעלי-חיים בפינת החי" שכתב מי שהיה אז הווטרינר העירוני של אשקלון, יואב צדוק. שבע שנים מאוחר יותר, תיעדו מצלמות כלבוטק את האיש הזה כשהוא הורג כלבים רבים בזריקות רעל לעיני שאר הכלבים במכלאה העירונית, ועובדיו העידו שההרג במכלאה זו מתבצע ללא כל מאמץ סביר להעביר משם את הכלבים לבתים שמהם אבדו או לבתים חדשים. מפיקי הספר כמובן לא אחראים לעבירות שנחשפו מאוחר יותר, אך אי-אפשר שלא לתהות על שיתוף-פעולה כה הדוק ולא ביקורתי בין המפיקים לבין אנשים שעבודתם היא כליאת חיות והריגתן. הספר הוא אפוא פחות אסופת מאמרים מעניינים מבחינה המידע או ההגות שבהם, ויותר עדות למצב בעייתי בתוך מערכות שקשורות לכאורה בהגנה על חיות.

למרות זאת, יש בספר כמה מאמרים, שעשויים לעורר עניין תוכני בפני עצמם. אחד מהם הוא המאמר הראשון, "זכויות בעלי-החיים בפרספקטיבה היסטורית" שמציג את תולדות ההתעניינות המוסרית בחיות לאורך ההיסטוריה כולה (בדגש על תרבות המערב) ב-12 עמודים. בנימין ארבל, שנטל על עצמו את המשימה הזו, בחר נקודות-ציון מרכזיות בהיסטוריה של המחשבה המודעת והמוצהרת על חיות. ארבל הוא מומחה לתרבות הרנסנס. נסיים אפוא בדבריו על תקופה זו:

"מתקופת הרנסנס ואילך החלו להישמע קולות אחרים בסוגיות אלה [של המעמד המוסרי של חיות]. הדבר קשור בתהליכי חילון מואצים שאפיינו את החברה המערבית החל מן המאה ה-14 ואילך, תהליכים אשר גם מבלי לנתק את האנשים מן האמונה, אפשרו לרבים לבטא עצמם באופן עצמאי ובלתי תלוי בעמדות האורתודוכסיות. הגילוי מחדש של הכתבים הקלאסיים, במיוחד גילוי כתבי פלוטרכוס במאה ה-15, וכן העניין הגובר בסביבה הטבעית, שאפיינו את תרבות הרנסנס, הולידו כמה חיבורים שסטו מן הנורמה השלטת בכל הנוגע לדפוסי התייחסות לבעלי-חיים.

"מן המאה ה-16 ואילך התפתח בעולם המערבי ויכוח חריף סביב שאלת תבונתן של החיות, ובהקשר הדתי, סביב שאלת הנפש, הישארות הנפש בכל הקשור לחיות, וכל המשתמע מכך במישור המוסרי. באופן כללי, ההוגים נחלקו לשני מחנות. המחנה הדומיננטי, שהמשיך להישען על הטיעונים המסורתיים, צידד כמובן באי החלת חוקי המוסר המקובלים על בעלי-חיים 'בלתי רציונליים', אך מספר גדל והולך של הוגים וסופרים העזו להביע את ספקותיהם ביחס לעמדה זאת. למשל, איטלקי בשם רורריוס (Rorarius), שחי במאה ה-16, פרסם ספר על תבונתן של החיות, תוך הינתקות מן הגישה הסמלית-המוסרית של ימי-הביניים. ההומניסט הצרפתי החשוב מישל דה מונטיין (Montaigne), שחי באותה מאה, הביע באחת מהמסות החשובות שלו את ספקותיו ביחס ליומרה האנושית הבלעדית על התבונה. יצורים שונים נחנו, לדעתו של מונטיין, במידות שונות של תבונה, אך אין לכך כל קשר הכרחי לעליונות של מין אחד על משנהו. התלות ההכרחית של בעלי-החיים באדם כצו אלוהי, כפי שהודגשה בתרבות המסורתית, נמוגה ואיננה בתפיסתו של מונטיין. במשפט מפורסם מתוך המסות שלו, הוא כותב:

'כשאני משחק עם החתולה שלי, כיצד אוכל לדעת אם אין היא זו המשתעשעת אתי, ולא אני איתה?'"

מקור

אירית טסלר, פרופ' יוסף טרקל ועינת מגד (עורכים), חיות, חברה ומה שביניהן: אחריות ומחויבות כלפי בעלי-חיים, תיאוריה ומעשה (פרויקט "חיות וחברה" במחלקה לזואולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב ומערך ההגנה על בעלי-חיים במשרד לאיכות הסביבה, 2001). הציטוט מעמ' 23.


פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 29.12.2015.