עוף גוזל*

אריאל צבל פגש בחוגלה בטבע ובתרנגולות בלול מתועש, והחליט לשנות את התפריט

אריאל צבל

יום אחד בתחילת הקיץ, לפני הרבה שנים, חוגלה ניסתה לתקשר איתי. זה היה בשדה בור עם סבך קוצני מאופק לאופק ומתחת לסוליות הנעליים. פילסתי שם דרך כשבידי משקפת, מחפש ציפורים כדי להסתכל, להקשיב ולתעד בדקדקנות במחברת. רשמתי לעצמי בראש "חוגלה בורחת" (זה מה שעושות חוגלות תמיד), ואולי גם "עפה קצת מוזר", והמשכתי ללכת. כעבור שלוש שניות נחת כל משקל גופי על אפרוח, שבקע בשעה האחרונה מהביצה ועדיין בקושי זז. הבטן שלו התבקעה והוא התעוות לפני שמת לגמרי. האם הסתתרה. שאר האפרוחים ניצלו. אני נכנסתי להלם ולא רציתי להיכנס יותר לשדה בחיים.

האם ניסתה לומר לי: "לכאן! לכאן!" או: "אני פצועה, הנה אני! הנה אני! כדאי לך לבוא אחרי!" חתיכת סיכון רציני היא לקחה כשהעמידה ככה פנים שהיא פצועה. זה היה הצ'אנס היחיד שלה למנוע השמדה בטוחה של הקן, שסחט ממנה את כל המיץ במשך שבועות של דגירה. כל אידיוט היה מבין את המסר. אני לא הבנתי.

באותה תקופה, ביקור בלול ביצים. אני מוקף בים של תרנגולות, קרובות משפחה של החוגלה. מכמה בחינות הסיפור זהה: הן מנסות לברוח, אני לא מבין. כמובן, בניגוד לחוגלה בשדה, אין להן לאן לברוח, כי הן סגורות בכלוב כל כך קטן, שצינוק נראה לעומתו כמו חדר במלון. ואין אפרוחים שאפשר לדרוך עליהם בטעות כי הביצים נלקחות מהתרגולות בכוח, וממילא דחפו ללול רק נקבות (גזר דין מוות לזכרים) ולכן הביצים לא מופרות. והאמת, הן גם לא בדיוק מנסות להעביר מסר, התרנגולות בלול. הן פשוט מתות מפחד כשאדם עובר לידן.

מכיוון שכל אידיוט יכול להפיק תובנות מהרג אפרוח לעיני אמו, אפילו אני הבנתי מייד שלהבא, אם חוגלה בורחת ממני בקרטוע באביב ובקיץ, עלי לקפוא על מקמי ולסגת בקצב של מטר לשעה, תוך הסתכלות בזכוכית מגדלת על כל סנטימטר רבוע שאני דורך עליו (יש להם הסוואה קטלנית, לאפרוחים האלה).

רק כעבור שנים הצלחתי להבין קצת יותר מזה. הבנתי שכשם שהחוגלה מוכנה לסכן את חייה כדי לנסות להציל את האפרוחים שלה, ככה בדיוק היו נוהגות המוני התרנגולות בלול, לו רק היו התנאים מאפשרים להן לחיות חיים של ממש, ולא רק להירקב בתוך כלא מיניאטורי. תרנגולים ותרנגולות בתעשיות הבשר והביצים כלל אינם פוגשים בצאצאים או בהורים. הם בוקעים במגש בתוך מתקן להדגרה מלאכותית, ומוחזקים אך ורק עם בני גילם.

והבנתי שאם להרוג בטעות אפרוח אחד זה כזה אסון, הרי הגזילה השיטתית של מאות מיליוני ביצים ממיליוני תרנגולות היא אסון נורא פי כמה – פי מאות מיליונים. נדמה לי שזה היה הקושי העיקרי שלי: לקלוט שההמוניות והשגרתיות אינן מבטלות את האסון או הופכות אותו לשקוף, אלא דווקא מעצימות אותו. בקיצור, הבנתי שאכילת בשר, ביצים וכל מה שבא מתרנגולות זה עוד יותר גרוע מתאונה עצובה – זה פשע.

אימא חוגלה לימדה אותי עוד דבר אחד, אישי. היא עשתה כל שביכולתה כדי לתקשר אתי בצורה הברורה ביותר, לסחוב אותי מהאפרוחים שלה למקום אחר. זה קרה בשדה פתוח ומואר, תרנגולת אחת מול אדם אחד, בעל מוטיבציה גבוהה במיוחד להקשיב לציפורים. ואף על פי כן זה לא עבד: הייתי גדול מדי, כבד מדי, אטום מדי. אז אם חוגלה אחת מול צפר בשדה לא מצליחה, מה הסיכוי של המוני תרנגולות אנונימיות במבנה אפל, רחוק מהעין ורחוק מהלב? הצער על האפרוח ההרוג, המבוכה על העיוורון מול האימא המתאמצת – אלה עזרו לי לנסות להיות פחות כבד, פחות אטום, ולהפיץ בלשון בני אדם את המסר של התרנגולות: אל תאכלו אותן ואת הצאצאים שלהן!

*זוהי הגרסה שהתפרסמה בחיים אחרים 119 (אוגוסט 2006, עמ' 40) לאחר עריכה בידי מערכת הירחון. כותרת הטקסט המקורית היא "מה למדתי (בקושי) מחוגלה".