עזריה אלון על האידיאולוגיה של שמירת הטבע

השבוע מלאו שנתיים למותו של אחד ממייסדי החברה להגנת הטבע, עזריה אלון. ב-1979 פרסם אלון בכתב-העת 'טבע וארץ' רשימה תחת הכותרת "האידיאולוגיה של שמירת הטבע" ובה ביקש לסכם את האמונות שלו ושל עמיתיו "לאחר יותר מחצי יובל שנים של פעילות רצופה בהגנה על הטבע בארץ ישראל." התוצאה היא קרוב ל-1,200 מילים, שעליהן ודאי יאמרו רבים שהן "אקטואליות יותר מאי-פעם."

ברשימתו, עימת אלון בין שתי גישות קיצוניות: הגישה שמקדמת שמירה מוחלטת של "ערכי הטבע" תוך התעלמות מ"ערכי הכלכלה והציביליזציה" לעומת הגישה ש"מתעלמת כליל מערכי הטבע ומהצורך לשמור עליהם." ובכן,

"באיזה מקום, בין שתי הגישות האלה, עומדים אנחנו?
"בראשיתה של הגנת הטבע בישראל אפשר היה לפסוח על השאלה הזו, מכמה טעמים: כל אלה שרצו בהגנה על הטבע היו מעורבים במעשה ההתיישבות והפיתוח, ולא העלו על הדעת, שאפשר לשלול אותו (שלא לדבר על כך שכל מי שהיה משמיע הרהור כזה בשנים הראשונות של המדינה היה מוקע כעוכר ישראל). […]
"הרבה השתנה מאז. הפגיעה בטבע התרחבה והעמיקה, והיא נוגעת היום לאו דווקא לפרטים, כגון מין של צמחים או בעלי-חיים, אלא לשטחים נרחבים ולאקוסיסטמות שלמות. למרות הרצון להיות נאמן לאמרה כי 'אין ניגוד בין שמירת טבע ובין פיתוח' אנו נעצרים שוב ושוב בפני הצורך להגדיר על איזו שמירת טבע ועל איזה פיתוח אנו מדברים. […]
"חזרה אל הטבע נוסח ז'ן ז'ק רוסו, בעולם שבו חיים כבר היום יותר מ-4 מיליארדי בני-אדם, אינה אפשרית. […]
"כיוצא בזה אי-אפשר להשאיר את הנגב שלנו לנחלה ל–40 אלף בדואים, שינהלו בו אורח-חיים של אברהם אבינו. צריך למצוא בו מקום גם למיליון או שני מיליון יהודים.
"עלינו להתנער, אפוא, ממגמות ותנועות הלוחמות נגד הציביליזציה ונגד יישוב בני-אדם וכלכלתם, כאילו הם דברים שליליים מעצם מהותם. ההגנה על הטבע ועל הנוף צריכה להיות חלק אורגני ממערכת החיים, החשיבה והמעשה של חברת בני-האדם החיים ברמה של ציביליזציה, אשר סביבה נקיה, אסתטית ומעניינת היא תנאי לה.
"'פיתוח' אינו מילת קסם שעלינו לסגוד לה. לא פעם הוכח, כי מאחורי 'פיתוח' מסתתרים אינטרסים אנוכיים של פרטים, המבקשים רווחים לעצמם על חשבון הכלל ועל חשבון עתידה של החברה. […]
"אנחנו חיים — בארץ ובעולם — בחברה משתוללת, שיכורה מעוצמת האפשרויות הטכניות שניתנו בידה, שאינה נותנת את דעתה על הנזקים ועל הסכנות שבשימוש באותם אמצעים טכניים. […] המאבק נגד ציביליזציה ההורסת את סביבתה, ובסופו של דבר גם את עצמה, הוא לא רק לגיטימי — הוא חובה אזרחית.
"הכלכה שלנו זוללת את המרחב, את אוצרות הטבע שאפשר להחזירם, וגרוע מכך — את אלה שאי-אפשר להחזירם. היא מזהמת את האוויר, האדמה והמים, בפסולת שלה, ויוצרת, בהכרח, מטרדים ידועים ובלתי ידועים לנו עדיין. לפיכך, כל-אימת שעולה הצעה למפעל כלכלי חדש, עלינו לשאול כמה שאלות. והראשונה שבהן, בלי להתבייש, היא: האם הוא נחוץ בכלל?"

אם משהו התיישן ברשימתו של אלון, הרי זה היעדרה המוחלט של מחשבה ביקורתית על אורח-החיים המודרני ועל תפקידם המרכזי של הרגלי צריכה ברי-שינוי בסוגיות השמירה על הטבע. התיישן עוד, מן הסתם, גם המאמץ שטרח להשקיע בהסבר על הקשר שקיים לעתים בין "פיתוח" ובין אינטרסים פרטיים שמזיקים לכלל. אולם החיסרון המטריד ביותר ברשימתו של איש החברה להגנת הטבע הוא ודאי הצפוי ביותר והמקובל ביותר על רוב עמיתיו גם כיום: "שמירת הטבע" נתפסת בתור מחויבות שבין בני-אדם ובין עצמם, או בינם ובין יש מופשט, תוך התעלמות מעצם קיומן של חיות ממינים אחרים כאינדיבידואלים בעלי ערך בפני עצמם.

מקור

עזריה אלון, "האידיאולוגיה של שמירת הטבע," טבע וארץ כ"א 2, ינואר-פברואר 1979, עמ' 52-51.


פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 22.1.2016.