על אוצרים, תערוכות ומטעי זיתים

רשמים מסיור לימודי של "המדרשה" בתערוכת הפיסול "הטבע בנה לנו מוזיאון" בעין-הוד

זה שנים שלא יצאתי לטבע במסגרת טיול מאורגן. הסיור לעין-הוד עורר מחדש את הקסם הנשכח: חדוות ההרשמה, הכנת הכריכים והמימיות, סרט חדש במצלמה… אך למעשה הסיור נערך למטרות לימודיות, ורשימה זו נועדה לעסוק בדברים שהוצגו בפני כתלמיד "המדרשה".

התכוננתי מראש להתרשמות מתערוכת פיסול, ואף שלא דובר הרבה בפיסול במהלך הסיור, בעין-הוד אפשר היה לראות די והותר ממנו אם התאמצת לחפשו. ובכן? ליד מקום חנייתו של האוטובוס, בפאתי המוזיאון החדש, נראו מונחים כמה צינורות מתכת חלודים… האם זוהי פתיחה נאותה לתיאור רשמי הסיור? או אולי: ליד מקום חנייתו של האוטובוס, בפאתי מטע זיתים, נראו מונחים כמה צינורות מתכת חלודים.

כוחו של אתר התצוגה בעין-הוד נחשף מיד עם היציאה מהאוטובוס: הכוח טמון בהקשר המיוחד שמעניק האתר ליצירות. על מנת להיות בטוח שלפניך פסל מכובד ולא ערימת פסולת, עליך לחפש לידו את לוח הסימון הקטן. השפעת אתר התצוגה על אחדים מהפסלים כה גדולה, עד כי הצבתם שם היא ניסיון מרתק ואולי אף חשובי.

סביר להניח כי בין פסלים המוצגים במוזיאונים, בגני פסלים ובכיכרות, ישנם השואפים לסביבה לא מוזיאלית דווקא. יתכן כי אווירת מוזיאון רשמית תיטול מפסלים מסוימים את חיוניותם. דומה שלא רק הרגישות לפגעי הטבע היא שכלאה את הפסלים הללו בתחומי המוזיאון או הכיכר, אלא גם התפישה המקובלת שיצירת אמנות מקומה באתר שנועד לכך באופן רשמי. אמנם, ההתנגדות לתפישה זו אינה חדשה והאתר בעין-הוד אינו האתר ה"בלתי רשמי" הראשון בעולם, אך הבחירה בו עודנה מושתתת על גישה מרעננת ומרחיבת אופקים.

כאמור, השתלבותם של צינורות המתכת ופסלים מסוימים במטע הזיתים הינה מרשימה ומעניינת; אך האם כל הפסלים זקוקים לסביבה חריגה? בתערוכת "הטבע בנה לנו מוזיאון" חייבים הפסלים להתאקלם בטבעיות למקום שאינו אלא מטע זיתים, ואילו מטע הזיתים צריך להצדיק את בחירתו כסביבה המארחת תערוכת פיסול. בעיות אלה מפנות את תשומת הלב לדבריו של אוצר התערוכה, מאיר אהרונסון.

אהרונסון פתח את שנת הלימודים ב"מדרשה" בהרצאה על הקשר שבין אמנים, אוצרים ומקומות תצוגה. בעיני הוא נטל על עצמו תפקיד חשוב שעדיין לא נתקלתי בו ב"מדרשה" – לעורר באמנים הצעירים מודעות מקצועית מסוימת שיזדקקו לה בעתיד. בעין-הוד נערך מעין המשך להרצאה של פתיחת השנה: לאחר הסיור הלימודי בתערוכה הוזמנו תלמידי "המדרשה" וכמה אישים ניצבים למוזיאון ינקו-דאדא, לקחת חלק בסימפוזיון שנערך בין מאיר אהרונסון למאיר אהרונסון בעניין הפיסול  הישראלי, התערוכה, מקצוע האוצרות, וכמובן – מאיר אהרונסון.

במהלך הסימפוזיון נמנע אהרונסון מלהתעמק בחשיפה החשובה שמעניקה התערוכה לאמנים עצמם, וגם מיעט לדבר על השיקולים שעיצבו את התערוכה לפרטיה. הנושא העיקרי של דבריו היה מקצועו של אוצר התערוכות. הוא התרכז בחשיבותו של המקצוע לחיי האמנות. כאוצר, הוא רגיש במיוחד להיבט הציבורי של חיי האמנות, ובעיניו, האוצר הוא דמות חשובה ביותר בהתרחשות האמנותית. את האוצר הוא רואה כאמן, ואת התערוכות – כיצירות אמנות בפני עצמן.

דרך הבנתו את המקצוע מבהירה את שאיפתו למקוריות בהכנת התערוכה שלו. והתערוכה היא אכן שלו. כשם שהושתקו ניסיונות הדיבור של רוב משתתפי הסימפוזיון על-ידי העוויותיו והתפרצויותיו, כך גם נבלעים מרבית האמנים על יצירותיהם במטע הזיתים שלו. האוצר הטביע את חותמו בתערוכה באופן עמוק כל-כך, שאפילו שוחר הפיסול הטהור יתייחס בראש ובראשונה לתערוכה בכללותה, ורק לאחר מכן לפסלים.

חותמו הראשון של האוצר הוא בבחירת אתר התצוגה. אהרונסון מגשים את הצהרותיו בדבר כוחו של האוצר בעולם האמנות: הוא עוקף את בעלי השררה ואת הבירוקרטיה, ובוחר בכפר האמנים שבעין-הוד. הכפר בעין-הוד הוא בחירה מוצלחת: שכוח-אל במידת מה, אך קל להיזכר בו מחדש. אין ספק, הפרויקט משתלב היטב בתשתית המקומית. הוא גם בוחר באתר חדש לשמש כמוזיאון, וכאן מתחילים הדברים להסתבך.

אהרונסון דיבר בהתלהבות על ה"גריד" הטבעי של מטע הזיתים: כל  ארבעה עצים מגדירים חדר המתאים להצגתו של פסל יחיד, ומטע הזיתים כולו הופך למערכת של אולמות תצוגה. להמחשת הרעיון שימשה רשת רצועות הבטון שבתקרת מוזיאון ינקו-דאדא, ואכן, במבט מהורהר כלפי מעלה בתוך המבנה הנרחב נשמעו הדברים כמעט משכנעים. הבעייתיות של אתר התצוגה אינה נעוצה ברעיון דווקא אלא בניתוקו מהמבנה האמיתי של המקום. מטע הזיתים אינו נראה כמו רשת של קווים מצטלבים אלא כמו שטח אדמה המכוסה בעצים גדולים, ססגוניים ורחבי נוף. המרווחים שבין העצים אינם תוחמים חללי תצוגה טבעיים אלא הם לחוצים בין עץ לעץ, והענפים פולשים לתוכם ומבתרים אותם. "אולמות התצוגה" נראים בדיוק כמו מה שהם – מרווחים בין עצים, שאמנם מישהו בחר לפזר ביניהם פסלים ואולי אף להסתירם שם. הפסלים מנותקים מדי זה מזה, לעתים עלובים ומוזנחים על הקרקע, נבלעים בנוף המגוון העוטף אותם מכל צד. אהרונסון הגדיר את האוצר כאדם שמשלמים לו כסף כדי שיעשה ניסיונות, ולדעתי מוזיאון הזיתים זועק כולו ניסיוניות, ולא במובן החיובי של המילה: מישהו שכח שבניסיון הזה מעורבים גורמים נוספים, ואלה עשויים להיות בוגרים ומבוססים ממנו בתפישת עולמם האומנותית.

בחירת האמנים ויצירותיהם היא החותם המובהק השני של האוצר בתערוכה זו.

בדרך כלל אני מתקשה להתייחס ליצירה המוצגת לבדה. בתערוכה זו מציג כל אמן רק יצירה אחת, שלעתים אף נראית כפרט יחיד מתוך סדרה. גם התייחסות לאמנים בודדים איננה קלה כשארבעים ושניים מהם מציגים יחד. קשה לא פחות לגבש השקפה על תפישה אמנותית מקשרת כשאין זיקה רעיונית בין האמנים או יצירותיהם. רעיונותיו של האוצר הם עמוד השדרה שעליו נשענת תערוכה כזו.

אהרונסון מנסה להתבטא בתערוכה זו כ"ארכיאולוג של ההווה", כלשונו. הדיון על משמעותה של ה"עכשויות" כרעיון מגבש לתערוכה חורג מהנושא בו אנו עוסקים, אך אין ספק כי הצלחתו של האוצר בגיוס אמנים חיים רבים כל כך, מן המפורסמים ביותר ועד לבלתי ידועים – היא מרשימה. הצלחתו כמעין "עורך אמנותי" מרשימה אותי פחות. אתר התצוגה המנייריסטי חונק את מרבית האמנים. אהרונסון סיפר על הכנת התערוכה: הוא הוציא מרשימת המועמדים שלו אמנים שאופי יצירתם אינו מתאים לתצוגה בחוץ, מסר לאמנים הנבחרים מידע על אתר התצוגה והגביל את גודל העבודות לממד האנושי. אמנם, אין זה אלא חלק מהתהליך. אמנם, האוצר הפועל כאמן רשאי לדרוש מהאמנים ככל העולה על רוחו – מי ימנע זאת ממנו? אך האחריות לכך שדרישותיו תתקיימנה מוטלת על כתפיו בלבד. אם האמנים לא מילאו אחר הדרישות, החיסרון אינו נרשם לחובת היצירות אלא לחובתה של התערוכה, ואהרונסון עצמו טוען כך. זאת ועוד: גם אם דרישותיו של האוצר לגיטימיות, פשטותן מזכירה לי תנאי השתתפות בתערוכה של ציורי ילדים: הנושא – משטרה, הגודל – רבע גיליון. אמנים מבוגרים צפויים להסתייג מגישה כזו, והיה זה מפליא לו ראינו קבוצה של אמנים מן השורה הראשונה המצייתים כולם להנחיותיו של האוצר הגדול.

על אף הקשיים שערם האוצר בדרכם של האמנים נענו חלקם לדרישותיו והתייחסו בעבודתם לסביבה המשונה. בתוצאה, לדעתי, יש מן המגוחך: אם המכנה המשותף לפסלים הוא ממדים שרירותיים והתייחסות מאולצת ושטחית למטע זיתים בשיפולי הכרמל, ייטב לתערוכה בלעדיו. פיסול בטבע? מדוע לא, אך תערוכה קבוצתית כזו תנצל טוב יותר את משאביה האמנותיים אם המעמד כולו יהיה גמיש יותר ואם הצבת הפסלים תיעשה ביתר רגישות למאפיינים החזותיים של כל אחד מהם ולאפשרויות הצפייה בו בשטח.

תהא דעתך על תערוכת הפיסול אשר תהא, בדרך מתל-אביב לעין-הוד חזקה עליך שתחוש במשב רוחו של הטבע. המטייל בדרך זו עובר מסע בין עולמות: ממעמקי הרפש האורבני – אל חיקו הרוגע של הטבע. יתכן שהתערוכה במטע הזיתים אינה מבטאת כראוי חוויה זו: יחסי הציבור שנעשו ל"טבע" הזה פרסמו את מטע הזיתים עד כדי כך שנדמה לראותו נטוע באי תנועה בלב רחוב גורדון.

יופייה של עין-הוד נגלה לעיני דווקא בבניין המכובד של מוזיאון ינקו-דאדא: בזמן הביקור במוזיאון הצטרף אל תלמידי "המדרשה" חתול מדושן ויפהפה. החתול סייר במשך דקות ארוכות באולמות המוזיאון, התוודע אל המנהלת, הקשיב להרצאה והתבונן בתמונות בשעמום של מבקר מנוסה. חובבי הטבע והאמנות צילמו את החתול על רקע תערוכת ציורים, ובין הלחישות שמסביב נשמעה פרפראזה חדשה על שמה של תערוכת הפיסול: "המוזיאון בנה לנו חתול".


נכתב בעקבות סיור לימודי של המדרשה להכשרת מורים לאמנות, רמת השרון, בסוף 1990 או תחילת 1991. הכתיבה נעשתה ככל הנראה במסגרת קורס "כתיבה יוצרת". מרצה: עזריאל קאופמן. עריכה: דצמבר 2017.