על האנשה ודיעה קדומה

ים של חומר נכתב על האנשה, והרבה ממנו מסתכם בניסיונות משמימים לשכנע שהאנשה היא סתם דרך שגויה להבין את העולם. בתוך ים החומר, בולט לטובה מאמר עם כותרת מסורבלת, "על לראות אנושי: תיאוריה של שלושה גורמים להאנשה." מדובר בניסיון מעניין לחשוף את התועלת הנפשית שאנו מפיקים מהאנשה.

אם כן, למה אנו מאנישים (כלומר, מייחסים תכונות אנושיות לדברים לא אנושיים — חיות, אלוהויות, מכונות וכו')? לדעת מחברי המאמר, אפלי, וייטז וקצ'ופו, האנשה היא בראש ובראשונה דרך יעילה להסביר דברים לא מוכרים או לא מובנים על בסיס של מה שמוכר ומובן לנו. אנו מכירים היטב קודם כל את עצמנו ובני-אדם אחרים, וכאשר אנו נתקלים במשהו מוכר פחות, כמו חיה, התגובה הרציונלית היא לנסות להבינו באמצעות המודל המוכר והנגיש יותר, דהיינו ההתנהגות והתודעה האנושיים. בנוסף לכך, האנשה היא תולדה של הצורך בקשר ובשייכות חברתית: ככל שהאובייקט מואנש יותר, כך הוא מספק יותר את הצורך החברתי, וככל שהצורך החברתי שלנו חזק יותר, כך גוברת בנו הנטייה להאניש.

המאמר באמת מעניין ונוטה לשכנע. מלבד בעיה אחת: המחברים, כחוקרים ממושמעים במדעי החברה, מניחים מראש, ללא נימוק, הפרדה דרמטית בין בני-אדם לשאר עולם החי. אם ההנחה הזו מוטעית, ההסבר הפסיכולוגי שלהם להאנשה מתערער. כך, למשל, הם מניחים שבגיל צעיר מאוד אנו מכירים בני-אדם אחרים טוב יותר משאנו מכירים חיות, ולכן בני-אדם הם המודל שלנו למחשבה על חיות. אבל האם ילדים קטנים שגדלים בקרבת חיות באמת מכירים אותן פחות משהם מכירים בני-אדם זולתם? מבחינה לוגית גרידא, התיאוריה מחייבת לבדוק תופעות כאלה ולברר אם ילדים קטנים תופסים בני-אדם אחרים דרך מה שלמדו מהיכרותם עם חיות. האם ילדי רועים ששוהים הרבה בחברת כבשים, למשל, נוטים "להכביש" (מלשון כבשה) בני-אדם ולא רק להאניש כבשים? ואם לא, אז מדוע? ולמה החוקרים התעלמו מהשאלה הזו?!

זו רק דוגמה אחת לבעיה במאמר הזה, שהוא, בתורו, מהווה רק דוגמה אחת לבעיה במדעי החברה: במבט ראשון נדמה שלפנינו מחקר חד, מדע במיטבו, ובמבט שני מסתבר שעמדות אידיאולוגיות סמויות מטות את המחקר כולו.

מקור

Nicholas Epley, Adam Waytz, and John T. Cacioppo, "On Seeing Human: A Three-Factor Theory of Anthropomorphism," Psychological Review 114 (4), 2007, pp. 864-886.


פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 1.12.2015.