ערום כמו שועל? הקשר המתעתע שבין האנשה לניצול

תאמרו שצריך להתחשב ברגשות ובצרכים של חיות, ותמיד יהיה מישהו שיבטל את הדרישה הזו בנימה סמכותית ויטיח בכם שאתם בסך הכל מאנישים אותן. האנשה (אנתרופומורפיזם) היא לכאורה הדרך שבה מתבוננים ביצורים פרימיטיביים ומדביקים להם עולם נפשי וחברתי הרבה יותר עשיר, מורכב וחשוב מהעולם האמיתי שלהם, ולכן מייחסים להם חשיבות מוסרית שלא באמת מגיעה להם.

אפשר למצוא המוני דוגמאות להאנשה פרועה של חיות, שלפעמים גם מעוררת באנשים עניין מוסרי בחיות האמיתיות (במבי! נמו!). זאת בניגוד למקרים הפוכים – כלומר, כשדימויים של בני-אדם עוברים "אנימליזציה"; המשמעות של אנימליזציה כמעט תמיד משפילה. אבל למעשה, גם האנשה אינה פועלת לטובת החיות בדרך-כלל. כמו כל מקרה אחר של הטלת תוכן זר על חיות, גם האנשה כרוכה בהשלכת תכנים זרים על החיות בהתאם לתחומי העניין והאינטרסים שלנו, לא שלהן. דימויים של חיות שנושאים תוכן זר, פשוט לא נוטים לעורר עניין בחיות עצמן (מי מבין מיליוני המעריצים התעניין בדובים ממשיים בזכות "פו הדוב"?).

בכל הנוגע להשלכות המעשיות שיש לתכנים זרים שאנו מטילים על חיות – כאן נגלה תמונה מבולגנת, שרירותית כמעט. בתוך הבלגן הזה נמצא לפחות עיקרון יציב אחד: דימויים נוסטלגיים של החקלאות היפה והטובה של פעם – שהתרבות שלנו מוצפת בהם – פוגעים ביכולת שלנו לתפוס ולהבין את מצב החיות במציאות החקלאית של ימינו.

אז האם אפשר פשוט לקום ולזרוק הצדה את התכנים הזרים שאנו נוטים להטיל על חיות, ולהתחיל לראת אותן כמו שהן? מסתבר שזה הרבה יותר קשה ממה שנדמה. האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס טבע את הביטוי מפורסם, "חיות הן טובות למחשבה." כלומר, נוח להשתמש בדימויים של חיות כדי לחשוב על דברים אחרים. הנקודה החשובה היא שאנחנו כמעט שלא מסוגלים להימנע מהטלת תכנים זרים על חיות, גם במקרה שנקטנו זהירות מופלגת תחת כובע של מדענים, או כשהכוונות שלנו כלפי החיות טובות וטהורות ככל האפשר.

מובן מאליו ששימוש בדימויים של חיות כאמצעי למחשבה איננו ניצול ממשי בחיות עצמן. ולמרות זאת, שני סוגי השימוש/הניצול קשורים זה בזה קשר הדוק, בדרכים מפתיעות.