ערכים סמליים של מוצרים מן החי

הרצאה מאת אריאל צֹבל ב"יום נהדר ללא בשר", תנועת הצמחונים והטבעונים, תל-אביב, 18.12.2001.

למה להתעניין בערכים סמליים?

ערכים סמליים של מוצרים מן החי עשויים לעניין כל אדם המתעניין בתזונה. הם צריכים לעניין במיוחד את מי שמחרימים מוצרים מן החי מטעמי מוסר, ורוצים שגם אחרים יעשו כמותם. כל טבעוני/ת נתקל/ת בתירוצים שונים, מדוע להמשיך לאכול מוצרים מן החי. בדרך-כלל שומרים התירוצים על מסווה של נימוק ענייני. אך אילו היו הסיבות לצריכת מוצרים מן החי ענייניות לחלוטין, לא היה כל קושי לשכנע אנשים להפסיק לצרוך אותם – והדבר, כידוע, קשה למדי. הסיבה לקושי היא שצריכת מוצרים אינה נקבעת לפי ערך השימוש שלהם בלבד אלא גם – ולא פעם בעיקר – לפי התפקוד הסמלי שלהם. למשל, ניתן להמיר בקלות את הבשר כמקור לחלבונים במקור צמחי של חלבונים. אך מוצרים צמחיים אלה לא ימלאו את התפקידים הסמליים שממלאת צריכת הבשר, יהא התחליף התזונתי מוצלח ככל שיהא. החלפת התפקוד הסמלי של בשר – ושל מוצרים אחרים מן החי – אינה עניין פשוט.

החשיבות המיוחסת לבשר

לפני שנדון במשמעויות הסמליות עצמן, יש להכיר בכך שלמוצרים מן החי, ולבשר בפרט, מיוחסת חשיבות רבה ביותר בתרבויות רבות ושונות (בדברים הבאים נתמקד בבשר, ולקראת סוף ההרצאה נשוב למוצרים אחרים מן החי). לפני שניגש לבחון את הסיבות לחשיבות זו, ננסה לאפיין אותה. ניק פידס, חוקר תרבות בריטי שכתב את הספר בשר: סמל טבעי, שעליו אני מסתמך בדברים אלה, מראה כיצד באה חשיבות זו לידי ביטוי. המאפיינים הבאים משותפים לרוב התרבויות המוכרות:

  1. אנשים משקיעים מאמץ גדול בהשגת בשר.
  2. קיים שפע עצום של פרקטיקות סמליות הקשורות בהרג, בהכנת הבשר לאכילה ובאכילה עצמה.
  3. קיימים ביטויים לשוניים מיוחדים המתייחסים לבשר בנפרד ממוצרי מאכל אחרים.

פידס מראה שחשיבות זו, המיוחסת לבשר, כלל אינה משקפת כהלכה את הערך שניתן לייחסו לצרכים ביולוגיים ולאפשרויות מעשיות. העדויות לכך הן:

  • ברוב התרבויות אוכלים מזון לא בשרי רב המספק את רוב הצרכים התזונתיים, אלא שמייחסים פחות חשיבות למזונות אלה.
  • בשר קשה להשגה הרבה יותר ממזון צמחי כשמדובר בציד, וכשמדובר בחקלאות הוא מכלה תמיד יותר משאבים ממזון צמחי, כי החיות מואבסות במזון צמחי.
  • מיליוני אנשים, בתרבויות שונות, בחרו להימנע מאכילת בשר, והם נהנים מבריאות טובה לא פחות מאוכלי הבשר.
  • בקרב אוכלי בשר נפוצה הטענה שקיימת בבני-אדם משיכה טבעית לטעמו של בשר. אולם הטעם האנושי הוא נייד ביותר. מחקר המשווה בין תרבויות שונות מראה שהעדפות טעם נקבעות במידה מרכזית על-ידי ערכי טעם הרווחים בתרבות (התרבות קובעת טווח מסוים של טעם שבתוכו נמצאים טעמים פרטיים שונים; בכל תרבות נתונה נדירים האנשים שטעמם חורג מעבר לטווח זה). מאכל שנתפס כטעים בתרבות אחת, עשוי להיחשב כדוחה ביותר בתרבות אחרת, ולהפך. גם אם קיימות באנשים נטיות מולדות מסוימות לטעם, לא הן שקובעות מה יאהבו אנשים לאכול כבני תרבותם.

בשר כסמל טבעי

אם כן, לא ניתן להסביר את המקום המרכזי שתופס הבשר בתרבויות שונות במונחים של חישובי עלות-תועלת, על בסיס של צרכים גופניים ואפשרויות מעשיות. הפער שבין הערך המיוחס לבשר לבין ערכו הממשי מתמלא במשמעויות סמליות. כדי לקבל מושג על התפקוד הסמלי של בשר ושל מוצרים אחרים מן החי, כדאי להיזכר במצבים מוכרים מסוימים שבהם התפקוד הסמלי של המוצר הוא גלוי ביותר. ציד כתחביב מספק שפע של דוגמאות כאלה. ציידים נוהגים להצטלם עם שלל הציד שלהם בגאווה רבה, וככל שהחיה גדולה, מסוכנת, זריזה או נסתרת יותר, כך גדולה היוקרה שזוכה לה הצייד. ציידים רבים חוזרים עם החיה המתה קשורה על מנוע הרכב כדי שכל רואיהם יוכלו להתרשם מן הציד. אחדים מהם מפחלצים את ראשי החיות ותולים אותם בגאווה בבית, או פושטים את עורן והופכים אותן לשטיח, כשהראש נותר עם שיניים חשופות. ציידים רבים נוהגים גם לספר בפירוט על הרפתקאות הציד שלהם.

ברור שאף אחד מן המנהגים הללו אינו תורם דבר לאיש מבחינה חומרית. הציד מזכה את הציידים ביוקרה: הצגתה של החיה המתה מראה כי הצייד הצליח לגבור עליה, ובכך מעידה החיה המתה על כוחו ועל מיומנותו. הציד והמנהגים הקשורים בו הם אפוא מפגן של כוח ושל שליטה. הצייד זוכה ביוקרה שמעבר לנסיבות הציד הממשיות: הוא אינו נועז וחזק כל-כך בהכרח, וכוח בחברת בני-אדם דורש מיומנויות אחרות, בדרך-כלל. אולם בחברה המעריכה את הצלחתם של ציידים, ערך הצלחת הציד הוא סמלי, של כוח ושל שליטה בכלל.

גם לאכילת בשר יש ערך סמלי, אף על פי שהוא סמוי יותר. בשר, לפי פידס, הוא "סמל טבעי". סמל טבעי הוא משמעות מסוימת הקשורה באופן הכרחי לאובייקט מסוים. גוף גדול, למשל, הוא סמל טבעי לכוח; גם תספורת קצוצה עשויה לסמל כוח, בנסיבות תרבותיות מסוימות, אך בנסיבות תרבותיות אחרות היא עשויה לסמל חולשה דווקא, או כל תכונה אחרת – ולכן איננה סמל טבעי. גוף גדול, לעומת זאת, אינו יכול לסמל חולשה, כמעט בכל הנסיבות התרבותיות שניתן להעלות על הדעת. גם בשר הוא סמל טבעי, כי הוא קשור באופן הכרחי לנסיבות ייצור קיצוניות: בשר הוא תמיד גופה המת של חיה שכמעט תמיד הומתה באמצעים אלימים. לכן יכול בשר לסמל משמעויות בטווח מסוים בלבד, הנקבעות לפי הדרך שבה משיגים את הבשר: באמצעות הריגת יצור חי. אין בכך כדי לטעון שהמשמעות הסמלית של בשר היא אחידה – אדרבה, הפעלת הכוח עשויה להתפרש באופן שונה, בהתאם ליחס של התרבות להפעלת כוח. אלא שהאלימות נותרת כגורם מרכזי בכל משמעות שמיוחסת לבשר. בכך דומה אכילת בשר, מבחינה סמלית, לציד – אף על פי שלא הצרכן הוא שהרג את החיה במו-ידיו.

המשמעות שמייחסים לבשר קשורה בהכרח במהותו כחיה שהומתה באלימות – מהות המושרשת בעומקה של התרבות האנושית – כל תרבות אנושית. לקביעה זו יש השלכות מרחיקות לכת. בתנאים נורמליים, הרג אינו יכול להיחשב כפעילות חסרת-משמעות. הוא חייב לעורר תגובות חזקות. התגובות עשויות להיות של הערכה רבה לכוח שמגולם בתוך אכילת הבשר, או של רתיעה ניכרת. הבשר נושא באופן הכרחי כמעט אחת ממשמעויות אלה או את שתיהן.

בשר כסמל לשליטת האדם בטבע

במקום שבו יש הערכה רבה לסמלים טבעיים של כוח, אנשים אוכלים בשר לא למרות שהדבר כרוך בעינוי ובהרג של חיות, אלא בגלל העינוי וההרג. הנחה זו, העשויה לעורר התנגדות ברגע הראשון, ניתנת לבדיקה בעזרת מספר שאלות:

  1. האם בני-אדם נוהגים להפגין את כוחם כלפי חיות, מעבר לנדרש לצורך אכילתן?
  2. האם אכילת בשר קשורה באופן גלוי בסטטוס חברתי גבוה?
  3. האם בני-אדם נרתעים מאכילת חיות שלא הומתו בידי אדם?

התשובות על שאלות אלה הן חיוביות בתרבויות רבות:

  1. הפגנת כוח באמצעות שיטות עינוי שונות, החורגות מן הנדרש לצורך הריגתן לשם אכילה, היא תופעה רווחת. יתרה מזאת – מאכלי בשר רבים הנחשבים כמעדנים כוללים עינוי מכוון של החיות בתהליך הייצור שלהן. שיטות של הרג איטי היו נפוצות באירופה עד למאה ה-19, והן עדיין לא נדירות במזרח הרחוק (פציעה לצורך דימום איטי, השלכה למים רותחים, שיסוי כלבים ועוד). גם בימינו במערב, בשר עגל וכבד אווז נחשבים בין מאכלי הבשר היוקרתיים ביותר, ושניהם כרוכים בעינוי מתמשך של העגלים והעופות.[1] מעבר לכך, אכילת גופו של המת היא ביטוי מובהק של כוח ברובד נוסף: בעל הכוח מכניס לתוכו את גופו של המת, והופך את כוחו של המת לכוחו שלו. זהו המקור לערך המיוחס עד היום לאכילת חלקי גוף הנתפסים כמקורות הכוח של המת: השרירים. בתרבויות רבות נתפסת גם שתיית הדם לפי משמעות זו.[2]
  2. במהלך ההיסטוריה של תרבות המערב אכלו המעמדות הגבוהים בשר רב יותר (בפער עצום, בדרך-כלל) מהמעמדות הנמוכים – מעבר למה שניתן להסביר על-ידי הפער ביכולת הכלכלית בין הקבוצות. הקשר בין אכילת הבשר לסטטוס הגבוה נתפס כקשר הדדי: לא זו בלבד שהכוח מאפשר לאכול בשר רב יותר, אלא שהבשר נתפס (באופן בוטה בתיאוריות מן המאה ה-19, אך חלק מהן שרד עד ימינו) כמאכל היוצר עליונות גופנית ורוחנית על פני קבוצות חברתיות (אנושיות) אחרות. גברים לבנים מן המעמד הגבוה אכלו יותר בשר גם מקבוצות אחרות: מעמים אחרים, בעיקר בתנאי כיבוש, וגם מהנשים והילדים בחברתם שלהם. אכילת הבשר נתפסה במובהק כמכוננת זהות גברית, ואילו אכילת מזון צמחי נתפסה כמכוננת זהות נשית – ונחותה.[3]
  3. היחס אל אכילת חיות שלא הומתו בידי אדם או באמצעות כלים שבני-אדם הועידו לכך הוא חשדני מאוד. קיימת התנגדות נרחבת, בתרבויות שונות, לאכילת חיות שמתו מסיבות טבעיות. התנגדות זו עומדת בעינה גם אם החיה מתה בתאונה, ולכן אין ספק שלא החשש מפני מחלות הוא הסיבה לרתיעה זו.[4]

אם כן, מערכות הכוח הסמליות לוכדות את קורבנותיהן בתוך מעגל של אלימות: הכוח הוא שמאפשר לענות ולהרוג, וכתוצאה מכך משמשים העינוי וההרג כעדות לכוח; לכן, ככל שהורגים ומענים יותר, כך מעיד הדבר על קיומו של כוח רב יותר. כך מתפקד באופן סמלי עינוי של חיות כשעשוע וכספורט – חוסר האונים של הקורבן הוא העדות האולטימטיבית לכוחו של התוקפן.

בשר כסמל דו-ערכי של שליטה ואלימות

התזה שהוצגה כאן עלולה להעלות את חמתם של מרבית אוכלי הבשר סביבנו כיום. התגובה הנפוצה היא, שהתזה מופרכת לחלוטין, כי אין להם, לאוכלי הבשר, כל דחף להפגין שליטה בחיות שהם אוכלים, וממילא לא הם אלו שהרגו אותן. תגובה זו מראה שבחברה שלנו מתחרות ביניהן גישות מנוגדות ביחס לשליטה אלימה. בתרבות המערב נפוצה אידיאולוגיה כוחנית ואנתרופוצנטרית שהגיעה לשיאה לקראת המאה ה-17, אך היא החלה לשקוע זמן קצר לאחר מכן, וגילויים בוטים של כוח נחשבו יותר ויותר כביטוי לפרימיטיביות, לחוסר תרבות. האלימות הגלויה הפכה סימן ל"לאנטי-תרבות", ביטוי ליצריות "טבעית" שיש לרסן אותה.

המעשים האלימים לא נעלמו, כמובן, אולם הם הפכו להיות סמויים יותר מן העין ומן התודעה, במשקים חקלאיים סגורים ורחוקים. כך יכול אדם שיש לו יחס דו-ערכי לכוח לצרוך סמלים של כוח – שאכילת בשר היא המובהק שבהם – ובו-זמנית לטעון שאין לו כל עניין בהפגנת כוח, שהרי אין לו קשר ישיר למעשה האלים. כלומר, לא רק מעשי הכוח והאלימות הפכו להיות נסתרים אלא גם הערך הגבוה שמייחסים לשליטה אלימה. לכן אין מדברים על הרג החיות לצורכי מאכל, אלא מתייחסים לחיה המתה כאל מוצר; ולכן נמשכים לרציונליזציות על ערכו התזונתי או התרבותי של הבשר. בתרבות שעינוי והרג מעוררים בה רגשות מעורבים, הפתרון המקובל הוא להמשיך בעינוי ובהרג, אך לא לעסוק בכך בגלוי.[5] ערכם הסמלי של מנהגי אכילת הבשר תלוי אפוא בהיותו לא-מודע. כאשר מציגים בגלוי בפני אנשים את המשמעות הסמלית של מנהגי האכילה שלהם, מביא הטיפול המודע בנושא להתנגשות עם ערכים אחרים ("אני מעוניין להפגין שליטה אלימה? מה פתאום! אני נגד אלימות!").

אם כן, בתרבות שקיימת בה התנגדות לכוחנות או לפחות לביטויים מסוימים של כוח, הופך הבשר מסמל טבעי של שליטה רצויה לסמל טבעי של שליטה בלתי רצויה, של ברבריות.[6] כל מערכת הבשר מתחילה להתפרש במונחים של ברבריות: ההרג, הצגת החיה המתה קודם לעיבודה, סימנים המאפשרים לזהות את החיה המתה במזון, דם ואף הצבע האדום עצמו, חיתוך הבשר, וכדומה. אותם סימנים עצמם שפורשו בתרבות של כוחנות גלויה ורצויה כסימנים של סטטוס חברתי גבוה – האדם השולט בטבע שסביבו, נתפסים מעתה כסימנים לסטטוס חברתי נמוך – האדם הנשלט על-ידי טבעו האלים. הנטייה הגוברת היא לסלק את הסימנים המתפרשים מעתה כברבריים.

אחת מן התופעות התומכות בתזה של פידס היא דפוסי ההחרמה של מוצרי בשר במאה ה-20, ובעיקר בעשורים האחרונים. דפוסים אלה התפתחו במקביל להתפשטות ההתנגדות לאידיאולוגיה הכוחנית כלפי הטבע. בבריטניה בסוף שנות ה-80, שנים לפני בהלת "הפרה המשוגעת", היה שיעור ההימנעות מאכילת "בשר אדום" (בשר בקר וכבשים) כפול משיעור ההימנעות מאכילת מוצרי בשר בכלל. משמעותה המעשית של הימנעות חלקית זו הוא החלפת "בשר אדום" – ב"בשר לבן" (בשר עופות וחזירים). זוהי עדות לכך ש"בשר אדום" נושא משמעות סמלית ברורה יותר של אלימות לעומת "בשר לבן".[7] מערכות סמלים אלה מנותקות מן המציאות: במשק החי המודרני, תעשיות בשר בקר וצאן אלימות פחות, ובמידה ניכרת, מתעשיית בשר חזירים, בשר עופות, חלק מתעשיית הדגים וכן תעשיות החלב והביצים. אולם המשמעות הסמלית של סוגי הבשר קשורה בגודלה ובכוחה של החיה שהוכרעה כדי להגיע לשולחן האוכל – כמו גם באמפתיה שהיא מעוררת. עדות נוספת לכך היא נטייתם של אנשים רבים להגדיר את עצמם כ"צמחונים", אף על פי שהם אוכלים דגים, ונפוצים גם "צמחונים", האוכלים עופות! לא פעם מסבירים "צמחונים" כאלה שהם אוכלים "רק שניצלים" – חלק גוף שנצרך מעובד, ללא סימני חיים מובהקים (איש לא יגדיר את עצמו כ"צמחוני" שאוכל "רק רגליים וכנפיים של תרנגולות"). נוסף לכך, אנשים המתריסים כנגד צמחונים וטבעונים נוהגים להזכיר אכילת סטייק, ופחות מכך – המבורגר; הם אינם מתריסים בעזרת "פולקע" או "כנפיים".

פרוות ועור כסמלים לשליטה ולאלימות

התזה של פידס תקפה באופן דומה גם לגבי פרוות ועור, אם כי בשינויים מסוימים. השימוש בפרוות קיבל במאה ה-20 מעמד של סמל לברבריות והפך לבלתי שכיח. מעיל פרווה אחד דורש הרג עשרות חיות, לעתים קרובות טורפים – חיות נדירות, מהירות ואף מסוכנות, שקשה ללכוד אותן ולשלוט בהן. למרות זאת, הצרכנים העיקריים של פרוות אינם גברים מאצ'ואים. זאת משום שמחירן הגבוה של הפרוות הפך אותן לסמל של כוחנות באמצעות עושר: הגבר העשיר קונה לאישה מעיל פרווה כהפגנת כוח, המיועדת להרשים אותה ואת האנשים הרואים אותה לבושה במעיל. האישה הלובשת את המעיל מפגינה את כוחה להשיג מן הגבר סמל של כוח. רכותה של הפרווה מאפשרת להפוך אותה לסמל של כוח, שהוא גם סמל של עידון, אם כי לא תמיד: מוצרי פרווה מסוימים כוללים את הראש במלואו – ביטוי בוטה לאלימות שבה הושג המוצר.

מוצרי עור מתפקדים באופנים שונים – בנעליים רגילות התפקוד הסמלי, אם הוא קיים, אינו מודע – אולי בדומה לבשר, ואולי הדימוי הסמלי נשחק ברובו. אולם במוצרים גדולים יותר כגון מעילי עור, או מוצרים שהמקור החייתי ניכר בהם (כגון מגפי עור תנין) התפקוד הסמלי גלוי יותר, ומתקשר למאצ'ואיזם. מכנסי עור מוסיפים רובד סמלי נוסף, של מיניות "חייתית".

ביצים, חלב וצמר כסמלים לשיתוף-פעולה עם הטבע

ביצים, חלב וצמר מתפקדים בתרבות שלנו באופן שונה. זאת על אף שכסמלים טבעיים, נראה שגם הם מתאימים מאוד לתפקד כסמלים של שליטה ואלימות. אם מטען הידע הבנאלי שמאחורי בשר (כלומר, ידע המשותף כמעט לכל אדם, ואינו דורש התמצאות בחקלאות) הוא הכרה בהרג החיה שהבשר הופק ממנה, אז גם מאחורי ביצים צריך להיות מטען ידע בנאלי: חיסול צאצאים פוטנציאליים ושוד האם מן הביצים שהן צאצאיה העתידיים, באמצעות כוח עדיף עד כדי כך שהוא מאפשר להבריח את האם ללא כל קושי. בחברה חקלאית, מטען הידע הבנאלי כולל גם את ההנחה שהעופות נמצאים בשליטה מלאה. גם מאחורי חלב אמור להיות מטען ידע בנאלי: החלב נגזל מן האם בכוח כחלק ממצב של שליטה ישירה בחייה וגם בסיוע תהליך ממושך שגרם לה להיות כנועה מלכתחילה, והחלב נגזל גם מן העגל שעבורו נועד החלב. מטען הידע הבנאלי הגלום בצמר הוא שוד כסותה של החיה מעל גופה.

יתכן שהתפקוד הסמלי של ביצים, חלב וצמר קשור פחות בשליטה ובאלימות, פשוט משום שהפקת מוצרים אלה נתפסת כפחות אלימה מהרג. אפשר גם לטעון שהעובדה שתעשיות הביצים, החלב והצמר המודרניות אינן שולטניות ואלימות פחות מתעשיות הבשר, פשוט אינה ידועה לאנשים בחברה המתועשת. אך טענות כאלה מחמיצות את העובדה שמדובר בערכים סמליים. יתכן שבתפקוד הסמלי של ביצים, חלב וצמר יש ממד "מרוכך" של הערך הסמלי של בשר, אך יש בכך גם ערכים שונים לחלוטין: ביצים נתפסות כמעין "פירות" מעולם החי שניתן לקטוף אותם כפי שקוטפים פירות, ללא כל קשר לאלימות. חלב נתפס כ"נתינה אימהית" של הפרה לאדם, מתוך טיפוח התדמית האימהית של פרות. צמר נתפס כמעין "מעיל", "כסות עודפת", שהכבשה שמחה להשיל מעליה ולתת לנו. אלו כבר אינם סמלים טבעיים פשוטים כמו בשר אלא סמלים מורכבים ושרירותיים יותר. הם שייכים לתפיסת עולם של השתלבות האדם בטבע, כשהטבע מעניק את עצמו מרצון. זהו מודל אחר של שליטת הציוויליזציה בטבע – מודל שלפיו הקורבן משתף פעולה מרצון עם התוקפן, ולכן אין היחסים ביניהם אלימים למעשה. מערכת סמלית זו מאפשרת לאנשים לקחת חלק בפעולות אלימות ביותר – צריכת ביצים וחלב, שמקורם בתעשיות אינטנסיביות – מבלי לתת את הדעת על משמעות פעולת הצריכה במציאות.

[1] Nick Fiddes, Meat: A Natural Symbol, (Routledge, 1991), pp. 65-6.

[2] Ibid., pp. 67-70.

[3] Carol J. Adams, The Sexual Politics of Meat: A Feminist-Vegetarian Critical Theory (New York: Continuum, 1990), pp. 25-38.

[4] Fiddes, pp. 83-4.

[5] Ibid, p. 44.

[6] Ibid., chap. 7, pp. 94-118.

[7] Ibid., pp. 27-9.