פרקליטו של במבי: לדבר בשם מי שלא יכולים לדבר

בחברה רב-מינית, כל בני-האדם חזקים בדרך-כלל יותר מכל שאר החיות. זהו לכאורה המפתח לשליטה בחיות לדיכוי שלהן.

מהו מקור הכוח האנושי? כוח גופני? אינטליגנציה? יכולת לשונית? האם הכוח האנושי והחולשה החייתית נובעים בכלל ממקור ביולוגי?

אם השליטה האנושית בחיות מבוססת על יתרון ביולוגי מולד של בני-אדם, היא לכאורה בלתי נמנעת ולכן מצויה מחוץ לתחום הדיון על סדר חברתי רצוי. אבל אם היא מבוססת על תנאים חברתיים-היסטוריים משתנים, היא לכאורה נמנעת ומעמידה אותנו בפני הכורח לבחור בין שליטה לבין הימנעות ממנה. על רקע זה, מעניין לבדוק הצדקות נפוצות לניצול ממוסד של בני-אדם. ההצדקה המפורסמת של אריסטו לעבדות תשמש אותנו כדוגמה לערבובייה שקיימת בעולמם של שליטים ביחס להבחנה בין תנאים ביולוגיים לתנאים חברתיים-היסטוריים.

בעזרתן של גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק ולינדה אלקוף, נמקד את המבט בשאלת חשיבותה של היכולת הלשונית. כאן ניווכח, שהיכולת הלשונית כשלעצמה לא מספיקה לקבוצות חברתיות חלשות בניסיונן לייצג את עצמן מול השליטים. מסתבר ש"ייצוג" במובן החברתי-פוליטי דורש הרבה יותר מהיכולת לדבר – ולא רק חיות חסרות את היכולות הנדרשות.

אז האם ייצוג חיות דומה לייצוג בני-אדם "מוכפפים"? האם ארגוני זכויות בעלי-חיים מבצעים עבודה דומה לעבודת ארגונים המייצגים אנשים מקבוצות חלשות במיוחד בפני שלטון הקולוניאלי? קל לעצור במסקנה כללית כזו, אבל לא נסתפק בכך. תחת זאת נערוך השוואה מסודרת בין התחומים, ונגלה שהמסקנה האינטואיטיבית שגויה. מסתבר, שההבדלים הביולוגיים בין המין האנושי למינים אחרים אינם חסרי משמעות. הם ישובו לדיון שלנו, אבל מהדלת האחורית, דרך הפרשנות ההיסטורית-החברתית שניתנת להם בתרבות שלנו.