רחוק מעינו של החקלאי – רחוק מלבו: על ההיסטוריה של תיעוש משק-החי החקלאי

ההיסטוריה של החקלאות היא סיפור של ניצול בעלי-חיים עמוק ומתמשך. עם זאת, אופי הניצול בעבר היה שונה מאוד מהמצב כיום. אם בעבר הקשר האישי בין החקלאי לחיות הבטיח להן הגנה כלשהי, ולו מטעמים כלכליים, בעולם המודרני פגע תיעוש החקלאות אפילו במעט הזה. משקים ענקיים, חלוקת עבודה חקלאית, מיכון ועוד – כל אלה יצרו יחסים מנוכרים באופן חסר תקדים בין החברה החקלאית לחיות שהיא מנצלת. לפניכם סיכום קצר של התהליך.

החקלאות שנעלמה מן העולם

החקלאות המסורתית, לפני התיעוש, לא סיפקה לחיות תנאים טובים ביותר. גזלו מהן חלב, ביצים וצמר, הטילו עליהן עבודות-פרך, קשרו וכלאו אותן, וכמובן הרגו אותן. לא פעם גם התעללו בהן. על אף זאת נהנו החיות ממידה של חופש – לפחות אלה מביניהן שנוצלו לייצור מזון – החופש לנוע, לברור לעצמן מזון, לקיים קשרים עם בנות מינן ולִחיות במידה רבה בהתאם לטבען. הן חיו קרוב לבני-האדם, שהכירו אותן באופן אישי, במשך שנים רבות. במקומות רבים חלקו כל דיירי המשק – האדם ושאר החיות – קורת-גג אחת. קשרים הדוקים אלה לא מנעו ניצול קיצוני, כאשר נוצרה דרישה כלכלית לכך; אולם דרישה כזו לא עלתה, בדרך-כלל. מצב זה השתנה, כאשר הפכה החקלאות לתעשייה. אמנם, העבדת חיות בפרך הלכה ונעלמה. אולם מצבן של חיות אשר נוצלו לייצור מזון הורע בדרכים, שלא היו יכולות לעלות בדמיון הפסימי ביותר לפני כמה מאות שנים.

חוק המִספרים הגדולים

עם התפתחות הכלכלה הקפיטליסטית הפכו החיות, באופן חסר תקדים, ל"הון" שמנסים לצבור הרבה ממנו ככל האפשר. כבר במאה ה-14 הייתה תעשיית הצמר באנגליה מפותחת במידה כזו שעדרים מסוימים מנו רבבות פרטים. החיה כפרט יחיד נעלמה מעבודתם של הרועים ולא זכתה עוד בטיפול אינדיבידואלי כבעבר – בפצעים, במחלות ובצרכים מיוחדים. אולם מצבן של כבשים ופרות שפר עליהן, באופן יחסי, מאחר שזכו לרעות בחוץ. במאה ה-18 החלו להאביס חזירים במוצרי-לוואי של מפעלים לעיבוד דגנים. כך הוקמו מכלאות-ענק, שאלפי חזירים נכלאו בהן במשך כל ימי חייהם, במטרה להפיק מהם מוצרים זולים. ממדי הכליאה התפשטו בקנה-מידה עצום בתעשיות העופות במאה העשרים. מספר העופות בבניין אחד הגיע למאות אלפים. ה"מטפלים" כבר מזמן אינם מטפלים בחיות בפועל. החיות החולות והחלשות נותרות לגסוס ולמות; לכל היותר, מישהו יטרח לפנות את הגופות. אם מתפשטת מחלה, יטופלו כל החיות כגוף אחד דרך מי-השתייה, המזון או באמצעות ריסוס; או שיומתו כולן.

חלוקת העבודה – חלוקת החיים

הפרדה בין ה"בעלים" של החיות לבין הפועלים הבאים איתן במגע החריפה בהדרגה מימי-הביניים ואילך. החיות הפכו לתלויות ב"בעלים", שכמעט לא ראו עוד אותן ואת מצוקותיהן. גם האנשים שבאו איתן במגע ישיר הלכו והתרחקו מהן. איכר המוביל חזיר או כמה תרנגולות לשוק – ואגב כך דואג ודאי למצב ה"סחורה" המיוחדת שלו – הפך לחיזיון נדיר. כבר במאה ה-18 רושתו המדינות המתועשות בדרכים העמוסות בעדרי חיות בתנועה. בקר, צאן, חזירים ואפילו אווזים, אולצו בידי מובילים מקצועיים קשוחים לצעוד מאות קילומטרים. חייהן של חיות רבות לא עברו עוד במקום אחד, בידי אדם המלווה אותן מלידה עד מוות, אלא התפצלו בין תקופות שונות: הגידול, הפיטום וההובלה. בעלי המקצוע, הממונים על השלבים השונים בחייהן של החיות, הפכו להיות מנוכרים מן החיות, אדישים למצוקותיהן ודוחקים בהן ככל האפשר לספק רווחים מהירים. הגרועים מכולם היו האנשים שהמתינו לחיות בסוף הדרך. התיעוש הביא להופעתה של התמחות בביצוע פעולות אלימות יחידות, בשיטה של סרט נע. מגמה זו התפתחה במהלך המאה ה-19, ב"מפעלי בשר" בארצות-הברית. את מקום הקצבים המומחים תפסו מעתה פועלים שכירים, ואלה ביצעו את העבודה בתנאי תעסוקה קשים במיוחד, שאף הגבירו את הניכור כלפי החיות. פועלים אלה, שכל מומחיותם הייתה בביצוע חתך אחד בגוף החיה, חזרו על פעולה זו בקצב של מאות בשעה. במאה העשרים התפשטה גישה זו לפעולות מסוימות במהלך חייהן של החיות, כגון חיתוך מקוריהם של אפרוחים, וגדיעת קרניים וצריבת מספר בבקר.

אוטומציה

החותם הסופי של התיעוש הוא החלפת המגע האנושי במגע מכני. מבנה מִתקני הכליאה עצמם נועד, במידה רבה, להחליף את העבודה האנושית. למשל, הרצפה האלכסונית בכלובים לתרנגולות בתעשיית הביצים נועדה לגרום לביצים להתגלגל החוצה, אל פס האיסוף, ללא התערבות אדם; מעברים הולכים וצרים בכניסה למשחטות בקר מאלצים את הפרות והפרים לנוע במסלול מסוים. את מעשה ההרג ופעולות אלימות אחרות, מבצעים במקרים רבים מִתקנים אוטומטיים לחלוטין. כבר ברבע האחרון של המאה ה-19 הוכנס לשימוש בתעשיית הבשר של ארצות-הברית השימוש בסרט נע, שעליו נתלו החזירים קודם לשחיטה. לפני עשורים אחדים שוכללה שיטה זו בשחיטת עופות. לאחר שהעוף נתלה על סרט נע, המִתקן מחשמל אותו כדי לגרום לו הימום, ולהב אוטומטי משסף את גרונו (בישראל הורגים את העופות באופן ידני, ללא הימום). חליבת פרות הפכה אף היא לפעולה ממוכנת במהלך המאה העשרים ובלולי עופות גדולים נאספות הביצים באמצעות סרט נע. בלולים רבים בתעשיית הבשר, אפילו העופות עצמם נאספים מן הקרקע באמצעות מעין "קומביין". במִתקני כליאה רבים, ובתעשיית העופות לבשר בפרט, חלוקת המזון והמים, וגם השליטה בתנאי האקלים והתאורה, נערכות באופן ממוכן. מערכות אלה נשלטות יותר ויותר על-ידי מחשב שאפשר לתפעל אותו מרחוק, דרך רשתות תקשורת, ובסיוע חיישנים המצויים בתוך המכלאה.

החיים בחסות מכונות

עובדי המשק, המוחלפים כיום בהדרגה במכונות, אינם דומים עוד לאיכר המטפל בפרה ובתריסר התרנגולות שבחצרו. רובם שכירים קשי-יום המתייחסים לחיות כאל מכונות או חומרי-גלם. לכן, לא פעם יש למכונות יתרון על-פני הפועלים, הנוהגים בחיות בגסות ופורקים עליהן את תסכולם. אולם המכונות מותאמות לחיה "טיפוסית" במצב "טיפוסי". כאשר מופיעה חיה חריגה, אין איש שיוכל לגלות מעט גמישות כלפיה. אם יש אדם בסביבה, הוא כבר מזמן "מפעיל מכונות" ולא "מטפל בחיות". גורלן של החיות ברמה הפרטנית ביותר נקבע על-ידי תחשיב כלכלי שהמכונות מוציאות לפועל.

המאמר הועתק במלואו מתוך: אריאל צבל, "רחוק מעינו של החקלאי – רחוק מלבו: על ההיסטוריה של תיעוש משק-החי החקלאי," זכויות בעלי-חיים השבוע 29, 18.1.2002.


פורסם מחדש: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 8.7.2016.

למאמרים מפורטים בנושא זה

"חיות בניהול אוטומטי: עבר, הווה ועתיד," חיות וחברה 47, דצמבר 2012, עמ' 68-55.

"מגע מנוכר: שינויים ביחס לחיות בבריטניה ובארצות-הברית מהמאה השמונה-עשרה עד תחילת המאה העשרים," בתוך: בנימין ארבל, יוסף טרקל וסופיה מנשה (עורכים), בני-אדם וחיות אחרות באספקלריה היסטורית, (ירושלים: כרמל, 2007), עמ' 387-333.