תצפיות בשיעורי אמנות

תצפית בשיעור אמנות בתיכון חדש, כיתה ז'6,  31.10.90, שיעור 3-2

הכיתה – כיתה מיוחדת של ילדים עם בעיות למידה. בכיתה רשומים 15 ילדים, אך לשיעור הגיעו רק 4, בגלל שביתת מורים.

התנאים – הכיתה נמצאת במקלט. בתחילת השיעור חל עיכוב בגלל בעיות בפתיחת הדלת. הכיתה עצמה טחובה ומדכאת, עם מאוורר מרעיש היוצר הבהובי אור מעצבנים. במשך כ-10 דקות מתוך השיעור נערכו תיקונים בחדר הסמוך, עם דפיקות פטיש שלא אפשרו כמעט לשמוע את המורה.

המורה – צעירה, בעלת 7 שנות וותק במקצוע אך חדשה בבית-ספר זה, מתכננת לעזוב בקרוב את מקצוע ההוראה. הופעתה אלגנטית, כמעט מהודרת, מכובדת. מדברת בביטחון ואינה משדרת מבוכה גם כשנדמה לי שהתנהגות הילדים מביכה. בתנאי השיעור הזה קולה נשמע חלש מדי, והתקשיתי לעקוב אחר דבריה מקצה הכיתה.

בעמידה מול הכיתה כולה הפגינה המורה יכולת הבעה טובה למדי, ומעט האלתורים שיזמה להמחשת רעיונותיה היו מעניינים. לעתים היא השתמשה במושגים מסובכים ולא נחוצים בעיני. עיסוקה בנושא השיעור היה ענייני מאד, עם סטיות מעטות לטובת הומור או המחשות מאולתרות. אמצעי ההמחשה שהביאה לא היו מספיקים ואולי אף לא מתאימים – ספר אחד עם מודעות פרסומת מחו"ל, בשעה שהיא דיברה על פרסומות מסוימות בישראל.

תשומת הלב שהקדישה לכל ארבעת הילדים נראתה מאוזנת – היא דאגה לפנות גם לילד שאינו משתתף ביוזמתו וניסתה לעודד אותו. תשומת הלב הוקדשה לתלמידים בעיקר בעת העמידה מול הכיתה כולה. בזמן הפעילות של הילדים (מרבית זמן השיעור) היא מיעטה מאד לשבת עם הילדים ולסייע להם, ובמקום זאת שוחחה אתנו הסטודנטים.

על בעיות משמעת שהופיעו לזמן קצר כמלחמת יידוי צבעים וקצת מכות הגיבה המורה בדיבור קשוח אך לא מעורב. היא אמרה שלאחר שספגה בעיטה במהלך התערבות בקטטה בשיעור הקודם היא החליטה שלא להתערב בקטטות, ומצדה הם יכולים להרוג האחד את השני. למרות אמירה זו היא שמרה על המשמעת בעזרת הערות במקום הנכון והרחקה של אחד הילדים לשולחן אחר.

באופן כללי, מנהגה של המורה נראה לי חסר מוטיבציה ועניין, במידת מה. נראה לי שהיא באה לשיעור עם כוונות טובות, להתייחס לילדים ה"מיוחדים" כמו לכל קבוצה אחרת, אך היא כלל לא התאימה את עצמה ואת דרך ההוראה לאופיים וליכולתם של הילדים האלה.

הילדים – אחד: שקט ביותר, מתנועע בעצבנות ללא הפסק, ובתחילת השיעור לא צייר דבר. אח"כ עבד תחת הדרכתה של סטודנטית.

שני: כל הזמן מביע בקול רם חוסר עניין ומודיע שהוא עוזב את השיעור. גדול פיזית הרבה יותר מהאחרים, ומקיים סכסוך מתמשך עם אחד מהם.

שלישי: מלא עניין בדברי המורה, עובד במרץ אך מתנצל כל הזמן על איכות עבודתו. הפריד בחירוף נפש בין הנצים והציע עזרה לאחד מהם כמה פעמים.

רביעי: מתעניין בדברי המורה, אך לעתים קרובות נדמה לי שכל השתתפותו נועדה להשביע רצון. נראה מלא עניין בהתקוטטות עם הילד הגדול יותר.

מהלך השיעור – השיעור נפתח באווירה לא מרוכזת בגלל תנאי השטח וחסרונם של מרבית הילדים. הפתיחה של המורה כללה הקראה ארוכה של שמות (מיותרת, בהתחשב בתנאים) ונזיפה ארוכה בעניין איסוף כסף לקניית חומרי ציור. המורה הודיעה שללא חומרים היא אמנם תקיים את השיעורים, אך הם יהיו משעממים עד מוות.

בהמשך הציגה המורה בפני הילדים את רעיון הפרסום והפוסטר-מדיה, בשיטה של הצגת שאלות אינטנסיבית לכל התלמידים, ולסירוגין הרחבה מפיה בחלק מהנושאים. הרעיון המרכזי שפיתחה היה הנושא לציור (נושא שהיא נדרשה להעביר, "מלמעלה") – עיצוב כרזה בעניין מניעת תאונות דרכים.

בשלב הבא היא אספה סביבה את הילדים להביט בספר הפרסומות שהביאה.

בשלב הבא נדרשו הילדים להתחיל לעבוד, וכל הארבעה הודיעו שאינם יודעים מה לעשות. לאט לאט החלו כולם לעבוד, בסיוע רב של ארבעת ה"מורים".

למרות קצת התקוטטויות בתחילת העבודה, הילדים ניצלו את מרבית הזמן הנותר לתכנון ולציור. בצלצול הראשון הם יצאו, אך כשחזרנו באיחור לשיעור השני, שניים מהם ישבו ועבדו.

כל הארבעה בילו זמן רב בניסיונות למלא דף במעין כרזה או ציור הקשור לתאונות דרכים, וכולם הקדישו מאמץ לנושא, כך שמן הסתם מטרת השיעור הושגה. את הדרך להישג הזה סללו, לדעתי, שניים מהסטודנטים באמצעות הדרכתם הצמודה והמוצלחת.

 

תצפית בשיעור ציור, כיתה ז'6 בתיכון חדש, 7.11.90, שיעור 3-2

כללי – כיתה מיוחדת של 15 תלמידים, רק 9 נוכחים. מרבית השיעור התקיים במקלט וחלקו בחוץ, ברחוב.

המורה – כמו בשיעור הקודם, גם בשיעור זה התרשמתי שהמורה ממעטת לנסות להיכנס להלך רוחם של הילדים האלה, ומנהלת את השיעור בחוסר עניין מסוים. היא דיברה בשפה הנוחה לה, באופן יבש וענייני. בריב האלים שהתנהל בתחילת השיעור היא התערבה רק כעבור זמן מה, ללא בהלה, אך כשהפריעו לה בדבריה היא הגיבה מיד בטון מזרה אימה ובמבט נוזף עד רצחני. היא השקיעה עבודה בהכנת השיעור – הביאה צעצועים שיסייעו בהמחשה של זירת תאונה ותכננה יציאה לתצפית בצומת. למרות ההשקעה, נוהגה במשך מרבית השיעור היה עייף ומשועמם משהו.

הילדים – נכחו ארבעת הילדים מהשיעור הקודם וחמישה נוספים. למרות התווית של "כיתה מיוחדת", לא נמצאו בין הילדים האלה טיפוסים חריגים אלא ילדים הנראים רגילים בעיני, בעלי מוטיבציה נמוכה ללמוד ומוטיבציה גבוהה לעסוק במשחקי כוח.

למרות התפרצויות חוזרות ונשנות של הפרעות מתגרות הייתה הכיתה קשובה, ובכלל זה ילדים "מפריענים", וכולם ניסו לבצע את המשימה שהוטלה עליהם, ובאופן כללי – מתוך עניין ולא רק מכיוון שצריך.

השיעור – פתיחת השיעור הייתה סוערת ביותר, כשילד התעמר במשקפיה של אחת הילדות באופן שלא התברר לי לפרטיו. הילדה, מסיבית מהילד בכמה קילוגרמים קריטיים, התנפלה עליו בחמת זעם ותוך שניות התפתח קרב לחיים ולמוות. המהלומות נחבטו מכל הלב ממש, אך למרבה המזל החטיאו אזורים רגישים. ברגע שנראה כיסא מתרומם – המורה התערבה והפרידה בקלות מעוררת כבוד בין הנצים.

תחילת השיעור הרשמית נערכה בהקראת שמות, ולאחר הקראת כל שם נערכה חקירה בעניין 15 השקלים שחייב הילד להביא לקניית חומרים. מרבית הילדים לא הביאו עדיין את הכסף ולא נראו מוטרדים מכך.

בהמשך השיעור הוצג הנושא. הפעם המורה לא דיברה הרבה לפני הכיתה כולה אלא הסבירה במשך כמה דקות שנושא השיעור הוא ציור מעין כרזת תעמולה לזהירות בדרכים. היא הוסיפה שמשרד החינוך הוציא סוף סוף הנחיות ברורות למשימה, ומסתבר שלא צריך לצייר שלט חוצות אלא דווקא בול-דואר.

בשלב הבא קיבצה סביבה המורה את התלמידים שלא היו בשיעור הקודם, ובמשך יותר מ-5 דקות הסבירה להם על הנושא באופן ענייני, בקול חרישי ביותר. הם הקשיבו בריכוז, אך לא נראה שההסברים סחפו אותם, והריכוז אבד אט-אט.

עיקר השיעור היה עבודה עצמאית של הילדים. כמעט כולם נרתמו לעבודה במהירות (ילדים מהשיעור הקודם המשיכו לעבוד על ציוריהם הישנים, ורק אח"כ התחילו חדשים) והעלו "משהו" על דפיהם גם ללא הדרכה צמודה של סטודנטים. הילדים שמחו מאד על הדרכות כאלה, אם כי הפעם נערכו מספר התערבויות גסות של סטודנט אחד בדבריו של אחר, והדבר בלבל את הילדים. אחרים עבדו לבד בשקט.

מרבית הילדים עבדו קודם כל בעיפרון, ורק אחד התחיל לעבוד בצבע ללא רישום קודם. בדרך כלל הם יצרו בעיפרון רישומים סכמטיים של תאונות. השימוש בסרגל היה פופולרי מאד, בעיקר בתיאורי כביש. מרבית הילדים צבעו בגירים שמנים את הרישומים. אחת הילדות העלתה על הכביש שציירה את המכוניות ואת בובות האדם הקטנות שהמורה הביאה, ובהתלהבות רבה ערכה הדמיות של תאונות וניסתה לצייר על הדף את התאונה שיצרה עליו.

השלב האחרון בשיעור הכפול היה יציאה לצומת הסמוך לביה"ס למשך כ-20 דקות. היציאה מהמקלט, ההליכה לצומת ובחזרה והשהייה בצומת נערכו ללא כל בעיות משמעת. בצומת, על המדרכה הצרה, הילדים לא ידעו בדיוק מה לעשות (המורה הסבירה בקצרה שיש לרשום בעיפרון) ונראה שהיו במבוכה  מסוימת מהמעמד. נראה שהצורך במשטחים להניח עליהם את הדפים לא נלקח בחשבון על-ידי המורה, והיעדר המשטחים עיכב את תחילת עבודתם של מרבית הילדים עד שאולתרו תיק או ספר. משך הזמן שהוקצב לעבודה עצמה נראה לי קצר מכדי להפיק תוצאות משמעותיות.

סיכום – אם מטרת השיעור הייתה העסקתם של כל הילדים בציור נושא מסוים, נראה לי שהיא הושגה (מלבד הפעילות בחוץ, שלא כל הילדים לקחו בה חלק פעיל). ברמה גבוהה יותר, של לימוד ממשי, נראה לי שהשיעור הוחמץ: הילדים לא קיבלו הדרכה מקצועית לשימוש בחומרים שלהם, לא הכוונה מנקודת מבט של פרסום, תקשורת וגרפיקה, ולא דיון בתכנים שהם הגו. התייחסויות להיבטים אלו נערכו באופן אקראי ומבולבל מצד הסטודנטים, בעיקר, אך באופן כללי הילדים קיבלו הנחיות כלליות, נזרקו לעבודה ונעזבו לנפשם.

 

תצפית בשיעור אמנות של כיתה ז'6,  14.11.90, שעה 3-2

כללי – השיעור התקיים במקלט, נכחו 11 ילדים. המשך נושא זהירות בדרכים.

מהלך השיעור – השיעור נפתח באווירה רגועה שנשמרה גם בהמשך. המורה הודיעה שהיא קנתה חומרים, ושבשיעור זה היא כבר לא תקרא את רשימת השמות.

היא הציגה בקצרה את הנושא – המשך לשני השיעורים הקודמים, אך הפעם בחומרים שונים: ציור על רבע גיליון בלבד, עם עפרון ועם טושים צבעוניים. היא הדגישה שחבילות הטושים חדשות ויש לשמור עליהן, והדגימה את השימוש בטושים עבים ובטושים דקים. ההסבר היה מובן וממצה.

הילדים ניגשו לעבודה ברוח השיעורים הקודמים, כשלאחר מספר התלבטויות קולניות מתיישבים כולם לעבוד בסופו של דבר. העבודה נעשתה מתוך עניין, ואחדים מהילדים לא רצו לעזוב את עבודותיהם ולצאת להפסקה.

באישור המורה, 3-2 ילדים לא עבדו על הנושא הרשמי. אחד מהילדים האלה מצייר "יפה במיוחד" והוא התעקש לצייר נושא שמעניין אותו (נוף מדברי). המורה שיבחה את עבודתו והתייחסה אליה כאל כל עבודה בנושא הרשמי. כמה מהילדים האחרים יצרו ציורים הדומים למדי זה לזה, בהשראת סכמה של צומת שמקורה אינו ידוע לי.

בהפסקה ערכנו (לפי רעיון של המורה) סידור מחדש של הריהוט בכיתה, משולחנות נפרדים הפונים אל הלוח, לשלושה גושים של שולחנות עליהם מונחים החומרים במשותף. הסידור החדש חסך משהו מההתרוצצויות שאפיינו את השיעור קודם לכן, כשילדים עסוקים ונלהבים חיפשו צבע מסוג מסוים.

כמו בשיעורים קודמים, מידת התערבותם של הסטודנטים בהדרכה אישית הייתה גדולה, ואילו המורה נמנעה מלהתעכב זמן רב ליד כל ילד.

בעיה מעניינת שעלתה בהדרכה הייתה ניסיונו של אחד הילדים לצייר רמזור. הוא רצה לצייר אותו מהצד, מכיוון שהנהג על הכביש צויר מהצד. הוא התאמץ מאד אך לא הצליח ונראה מתוסכל. הסטודנטית שהדריכה אותו הדגימה את הבעיה באמצעות התבוננות בפניה מהצד ומלפנים. היא סייעה לילד לצייר את פניה בפרופיל, ולבסוף צויר גם רמזור מהצד.

סיכום – העסקתם של הילדים בציור הצליחה. הדרכה בבעיות שמציג הציור בכלל ובנושא השיעור בפרט נערכה באופן אקראי.

 

תצפית בשיעור של כיתה ח'1, 14.11.90, שעה 5-4

כללי – השיעור נערך במקלט, ונכחו 7 בנות מתוך כיתה של 15. הכיתה נקראת הטרוגנית, אך למעשה מרוכזים שם ילדים בעייתיים, שעל פי בחינות הם אינם רחוקים מגבול הפיגור.

הילדות רעשניות ואגרסיביות במידה חריגה – לפחות חלקן. מורגשת היטב המיניות יחסית לכיתה הקודמת – הבנות האלה הרבה יותר "מתלבשות", מתחנחנות, ומנסות את הסטודנטים במעין מניפולציות נשיות.

נכונותן לקבל הדרכה ממשית קטנה מאד, אך הן ניסו בתקיפות להעביד את הסטודנטים בשירותן.

מהלך השיעור – המורה הציגה את הנושא – זהירות בדרכים, ואת טכניקת העבודה: גזירת תמונות מתוך עיתוני צבע והדבקתן על דף בגודל חצי גיליון, עם תוספות בטושים. הבנות ניגשו במרץ לשסע את העיתונים, שאת רובם גנבו כנראה ממועדון ביה"ס. מרביתן ניסו לעבוד לפי ההנחיות הראשוניות, הן בנושא והן בחומרים, אך לא גמרו את העבודות.

המורה כמעט שלא התערבה בעבודתן ונראתה נבוכה ומשועשעת ממידת ההמוניות של התלמידות. גם שני הסטודנטים האחרים מיעטו יחסית להתערב. אני השתתפתי בעבודתה של אחת הפראיות שביניהן, שהחליטה לעצב מתוך תמונות אופייניות של עיתוני נוער מעין פוסטר קיטש של אהבה ראשונה. ניסיתי לשאול אותה שאלות ולהביע דעה בעדינות, אך לא היה לה כל ענין בהדרכה, וגם רוב האחרות התנגדו לעצם הרעיון של דיון ומחשבה מתכננת של עבודתן (ולכן הסטודנטים מיעטו לדבר איתן).

בעיות משמעת ממשיות לא היו. במקרה אחד המורה מיהרה להתערב, כשילד שאינו שייך לכיתה נכנס ללא רשות ולקח אתו החוצה את אחת הילדות. המורה החזירה אותה מהר ובשקט.

סיכום – אם מטרת השיעור הייתה העסקתן של הילדות מבלי שיתפרעו – היא הושגה. הן אפילו בילו בעיסוק אמנותי. למרות זאת, צוות ההוראה לא הצליח ללמד את הילדות דבר.

 

תצפית בשיעור של כיתה ז'6,  21.11.90, שעה 3-2

כללי – השיעור התקיים במקלט. נכחו 9 תלמידים.

השיעור – שיעור רגיל בכיתה זו: כולם עבדו בחלק ניכר מהזמן וחלקם התפרעו לסירוגין. לקראת סוף השיעור חלה ירידה במוטיבציה, וההתפרעויות החלו להפריע ממש גם לילדים שעדיין עבדו. עזרתם של הסטודנטים ניתבה לעבודה ילדים שלא רצו במיוחד לעבוד.

המורה הציגה נושא חדש: ציור של גלגילית מהצד, מאחור/מקדימה ומלמעלה. הציור בפסטל שמן, כל אחד משלושת הציורים צויר בצבע שונה, ואתו הותרו לשימוש רק שחור ולבן. ילדים שהסתייגו מהתרגיל לא קיבלו כל תשובה על מטרתו, אך אחר-כך נודע שיש לגזור את כל שלוש הנעליים ולהדביקן זו לזו ליצירת "נעל" תלת ממדית. השימוש בצבעים שונים לכל צד נועד להבדיל ביניהם, אך לאחר מעשה הסתבר שלא היה בכך צורך מכיוון שמרבית הציורים היו ברורים למדי. בתחילת העבודה הסבירה המורה את אופן השימוש בפסטל שמן בבהירות ובפירוט, ומרבית הילדים ניצלו את הידע החדש בציוריהם.

רק בודדים השלימו שלושה ציורים, מי מחוסר זמן ומי מחוסר רצון. את הציור הראשון, מהצד, ציירו כולם, ובכל הציורים האלה ניכרו מידות שונות של התבוננות. חוסר הדיוק לא נבע רק ממגבלות בהתבוננות אלא גם מציור של "קונספציות", ואצל שניים-שלושה מהילדים ניכרו עיוותי צורה גדולים במיוחד. למרות זאת, רק ילד אחד צייר ארבעה גלגלים זהים במבט מהצד, ולעומתו, רק ילד אחד צייר את הגלגלים בהסתרה חלקית על-פי זווית הראייה המדויקת שלו. ההתבוננות אצל כל(?) הילדים ניכרה בציור הנעל מאחור או מקדימה – זווית שאינה מוכרת כקונספציה.

סיכום – אם מטרת השיעור הייתה חשיפה של הילדים לבעיות של התבוננות ולטכניקת הציור בפסטל שמן, היא הושגה בהצלחה אצל כולם כמעט. למרות זאת לא נערכה ביקורת מסודרת על מנת לטפל בבעיות התבוננות  מסוימות. בחלק מהמקרים ההדרכה הזו חסרה – נראה שהילדים עצמם היו מעוניינים בתוצאות מדויקות יותר, ולא הועילה להם הדרכתם הלא ממוקדת של הסטודנטים והמורה. בכמה מהמקרים העיוותים שהושגו היו מיוחדים כל כך, שהדרכה בנושא ההתבוננות הייתה עשויה לפגום יותר מאשר להועיל.

 

תצפית בשיעור קרמיקה של כיתה ח'1 בתיכון חדש, 21.11.90, שעה 5-4

(הערת עריכה: יש טעות בסימן הכיתה. כיתה זו איננה ח'1, או שהכיתה שנצפתה ב-14.11.90 איננה ח'1)

כללי – השיעור נערך בחדר הקרמיקה של ביה"ס. נכחו 16 ילדים מתוך כיתה של 28. הכיתה נחשבת טיפולית, של ילדים עם קשיי למידה ומשמעת.

המקום הוא חדר קטן, טחוב ומסריח, שבמרכזו מספר שולחנות המצורפים זה לזה ומסביב יש מעט מאד מקום לתנועה.

המורה – אישה בת 50 בערך, בעלת הופעה מוזנחת משהו וקול צרוד. היא טרחה רבות על הקדמה לשיעור בפני הסטודנטים, והסבירה ארוכות שאלה ילדים קשים במיוחד, שיש לטפל בהם בקבוצות של עד 5 עם מורה ועוזר, ושלפי בדיקות מסווגים רבים מהם על גבול הפיגור. היא הרבתה להעיר, חצי ברצינות חצי בבדיחות, שאסור להראות לנו את הכיתה הזו כדי שלא נעזוב את מקצוע ההוראה, והיא הביעה שמחה על כך שאנו גברים, כדי שנוכל להרביץ. היא עצמה, כך אמרה, נמצאת תמיד ליד המגב, ליתר בטחון.

בנוהגה עם הילדים חשתי שהיא הפגינה מבוכה וחוסר ביטחון עד כדי פחד ממש. למרות הערותיה לפני השיעור (ואולי בגלל נוכחות ה"גברים"?) לא חשתי שיש יסוד של פחד פיזי ביחסה אליהם. לעומת זאת, אין לי ספק שהיא חרדה ביותר בחברתם וממש אינה יודעת כיצד לפתוח בשיחה, כיצד לייעץ, להעיר, לנזוף – ליצור קשר. כשילד ניגש אליה והיה ביכולתה לסייע לו בעיבוד החומר היא ביצעה זאת בנינוחות יחסית, אך בכל מקרה אחר היא נראתה מבוהלת לחלוטין. ניסיונותיה להתבדח בשפת הילדים היו מעוררי רחמים ולעתים לא מכובדים. היא ניסתה להיתלות שוב ושוב בהערותיה ה"מוצלחות" יחסית, למשל חזרה סרת טעם על הערות לגבי תסרוקתו של אחד התלמידים, או ניסיון חוזר ונשנה להאציל על אותו תלמיד שקט יחסית סמכות להשלטת סדר בפינה שלו.

הילדים – יותר בנים מבנות, רובם מכפר שלם. המורה סיפרה באופן כללי שהם באים מבתים קשים מאד. הבעייתיות של מרבית הילדים ניכרה, לטענת המורה, ביכולתם המוגבלת לפתור בעיות שמציב החומר. מלבד שני ילדים, כולם עבדו באופן פרימיטיבי, והתוצאות כמעט שלא נבדלו זו מזו.

לא היו גילויים של אלימות פיזית בין הילדים, להוציא זריקת גושי חומר קטנים. האלימות המילולית חגגה בעסיסיות אצל כמה מהם. מתוך השיחות עלתה חשיבותה הרבה של הסביבה השכונתית, ותחושת השייכות אליה ברורה. אלימות ומיניות תפשו מקום נרחב בין נושאי השיחה, וככל הנראה גם בין נושאי העיסוק בכפר שלם.

מרבית הילדים הקדישו מאמצים לעבודה ומרביתם גם נענו להדרכה ואף ביקשו אותה. מלבד 3 ילדים שפיסלו נושא אחר עבדו כולם על נושא השיעור ולא הצליחו כמעט להתקדם ללא הנחיות בכל שלב. הפעילות נעשתה לפי ההנחיות בלבד וללא כל מקוריות אישית.

השיעור – בתחילת השיעור נעלה המורה את הדלת אחרי התלמידים (לטענתה זה נעשה כדי למנוע מהם להגיע אל ערימת פיסות מתכת מסוכנות הנמצאת ליד הדלת מבחוץ). הילדים שמרו על רמת רעש אחידה שלא אפשרה שיחה מקדימה לשיעור. המורה דיברה בהתחלה מדי פעם לכלל הכיתה, למשל כשהודיעה שהיא תחלק חומר. חלוקת החומר בוצעה בתחילת השיעור ממש, עם הנחיות כלליות כיצד יש לעבדו. המטרה הייתה ליצור כלי דמוי מאפרה בעזרת "נחשים" בסלסול ובשכבות, לפי סדר קבוע של הנחה. נראה שהילדים עבדו כך בעבר וידעו מה מצפה להם (לא ביררתי זאת). עיקר ההדרכה מצד המורה נעשה באופן אישי, כשהמורה יושבת במקומה וילדים באים לבקש עזרה. הבעייתיים יותר התמקמו מצדו השני של השולחן ולא קיבלו כמעט הדרכה מהמורה. את החסר ניסו להשלים הסטודנטים, אך בקרב כמה מהילדים ניכר קוצר רוח, וכמה עבודות הושמדו על ידי יוצריהם.

באופן כללי, במשך רוב השיעור עבדו מרבית הילדים על נושא השיעור ועשו זאת די ברצון. רבים לא רצו לצאת להפסקה. נדמה לי שאלה שנהנו ביותר היו השלושה שפיסלו נושא לפי בחירתם (כלב, מטוס ומסיכה לפי דוגמא שעל הקיר).

סיכום – אם מטרת השיעור הייתה העסקתם של הילדים בעבודת קרמיקה במשך שעתיים, אז במרבית המקרים היא הצליחה. איני בטוח אם לימוד הטכניקה הבסיסית של בניית גוף חלול בעזרת "נחשים" הצליחה: מצד אחד צריך אולי תרגול רב יותר כי תפישתם של חלק מהילדים איטית, ומצד אחר חלק מהילדים לא התעניין כלל בנושא. האחרונים נראים סגורים מאד לגבי למידה בכלל, ואפשר שהצגת בעיות טכניות יבשות אינה יכולה לעניין אותם גם במסגרת מוצלחת יותר.

בנוגע למסגרת – התנאים הכתיבו באופן חד-משמעי החמצה של מרבית אפשרויות הלימוד הטמונות בשיעור. הילדים זקוקים ללימוד בקבוצה קטנה יותר, במבנה מרווח ונעים, ובעיקר למורה היודעת כיצד לגשת אליהם.


דיווחים אלה הוגשו כחלק מאימוני ההוראה במדרשה להכשרת מורים לאמנות, רמת השרון.