מאת הדס דורון ואריאל צֹבל, עמותת "אנונימוס" לזכויות בעלי-חיים
"בשנים האחרונות הולך ומתהדק בעולם כולו הקשר בין בני-אדם ובעלי-חיים, ואנו עדים לכך שבעלי-החיים תופסים מקום רב יותר בחיינו… תחום נוסף שמתפתח בשנים האחרונות בארץ ובעולם הוא שילוב בעלי-חיים במסגרות חינוכיות, טיפוליות ושיקומיות… בנוסף לשמחה ולעונג שבעלי-החיים גורמים לנו, מחקרים רבים מראים תרומה של בעלי-החיים לבני-האדם בתחומים שונים. תרומה זו ניכרת בשלושה מישורים עיקריים: נפשי, חברתי ופיזיולוגי."
מתוך: חיות, חברה ומה שביניהן, בהוצאת: פרויקט "חיות וחברה" באוניברסיטת תל-אביב ומערך ההגנה על בעלי-חיים במשרד לאיכות הסביבה, 2001, עמ' 191)
תרומה או כפייה?
אומרים שבעלי-החיים תורמים לבני-אדם: מזון, כסות, עבודה, מודלים למחקר – וגם תרומה חינוכית, טיפולית ושיקומית. האומנם "תרומה" היא מושג הולם בהקשרים אלה? כדי להשיב על כך, נפתח בהגדרות כלליות.
"תרומה" היא מושג המתייחס למי שבחר/ה, מתוך רצון חופשי, להעניק דבר-מה לזולת. כאשר מפעילים מישהו מבלי שיוכל להחליט אם להשתתף בפעולה, מדובר בכפייה, לא ב"התרמה". אומנם כפייה אינה בהכרח פוגעת בנכפה. באופן עקרוני אפשר לכפות על מישהו פעילות מהנה בתנאים נהדרים – ואז לא ברור אם הוא נפגע מן הכפייה. אפשר גם לכפות על מישהו דבר-מה שעתיד לפעול לטובתו, אף-על-פי שכעת אינו יכול להבין זאת – כפי שנוהגים לעיתים הורים המטפלים בילדיהם. אולם בדרך-כלל הכפייה לתת לאחרים דבר-מה כרוכה בפגיעה בזכויות הפרט, על כל המשמעות השלילית אשר נלווית למושג זה.
תפיסת מוסר עקבית
מתי יש לראות פגיעה כהפרת זכויות בעל-החיים? גם כאן כדאי לפנות תחילה לבירור כללי, ולא לקבוע מראש אילו מן הפעילויות המוכרות לנו הן בגדר "הפרת זכויות בעלי-חיים" ואילו אינן כאלה.
לכל יצור חי שניחן ביכולת לחוש יש צרכים משלו, מולדים ונרכשים. כאשר מונעים ממנו לממש צרכים אלה – על-ידי הרג, כליאה, הרעבה ועוד, וכן כאשר גורמים לו סבל בכל דרך שהיא – פוגעים בו. למושג הפגיעה יש משמעות מוסרית מובהקת: אנו נוהגים לומר שלכל אחד מאיתנו יש זכות בסיסית שלא להיפגע וזכות בסיסית לממש את צרכיו. חופש תנועה, מקום מסתור ומנוחה, מזון ומים, בריאות, אוויר חופשי, קשרים חברתיים ומיניים, סביבה טבעית הולמת, גירוי ועניין – כל אלה הם צרכים שלא עולה בדעתנו למנוע מבני-מיננו, בני-האדם. אך צרכים כאלה אינם נחלתם של בני-אדם בלבד, אלא גם של בעלי-חיים ממינים אחרים. כשם שאין נימוק היכול להצדיק מבחינה מוסרית את שלילת מימושם מבני-אדם (אלא כאשר מדובר בהתנגשות בין אינטרסים בסיסיים של פרטים שונים), כך מן הראוי לדחות את הנימוקים לשלילת מימושם מבעלי-החיים.
העיקרון המוסרי שהצגנו אינו מתייחס רק לחתול או לכלב האהובים שבבית, אשר נוח לנו להכיר בזכויותיהם. הוא תקף בה-במידה גם ביחס לבעלי-חיים רחוקים וזרים אשר מנוצלים בכפייה באופן מתמיד. זכויותיהן של פרות ושל תרנגולות מופרות בעליל, באופן שיטתי ובקנה-מידה עצום – בתעשיות החקלאיות. זכויותיהם של צפרדעים ושל עכברים מופרות במעבדות האוניברסיטאות והתעשיות השונות. ומה בנוגע לבעלי-חיים במסגרות החינוכיות, הטיפוליות והשיקומיות? אין ספק שהם אינם תורמים אלא נכפים. אולם האם הם נפגעים? האם הכפייה היא בלתי מוסרית? התשובות לכך תלויות בתנאים הקונקרטיים שנכפים על בעלי-החיים השונים. באופן תיאורטי ייתכנו בתחום הטיפולי-חינוכי תנאים טובים (ואז תיוותר שאלה מוסרית פחות בוערת – האם יש פסול בעצם הכפייה?). אולם כאשר מדובר בארנבות ובשרקנים הנמעכים והמופלים ארצה בידי ילדים נלהבים בפינת ליטוף, בתרנגולת או בתוכי בודדים, הכלואים בכלוב קטן במועדונית או בפינת-חי, או בסוס המוכה על-ידי נערים אלימים כחלק מתוכנית לשיקומם – המסקנה ברורה.
פגיעה בבעלי-חיים במסגרות חינוכיות וטיפוליות
היחס לבעלי-חיים במסגרות חינוכיות וטיפוליות עשוי להיות טוב ודואג. אפשר למשל שכלב מיואש, הכלוא במכלאה קטנה והמועמד להרג מחוסר מקום, יזכה בחסותו הנעימה של אדם מבוגר, במסגרת תוכנית אימוץ שיקומית. קשר מוצלח כזה מחייב מגע אישי, מתמשך והדרגתי, בין חיות מתאימות בלבד ובין אנשים מתאימים בלבד, תחת פיקוח של צוות מיומן וללא לחצים חברתיים ומסחריים.
אולם מסגרות חינוכיות וטיפוליות רבות יוצרות מצב שבו הלחץ והמועקה הנגרמים לבעל-החיים מהווים חלק בלתי נפרד מהפעילות. חברות "פעילות העשרה" כולאות בעלי-חיים קטנים וחלשים בכלובים זעירים ומטלטלות אותם יום-יום מבית-ספר לבית-ספר, שם הם עוברים מיד ליד כמו צעצועים. במסגרות טיפוליות מסוימות מוצעים בעלי-החיים כאפיק לשחרור לחצים ולהתבטאות עבור אנשים בעלי הפרעות התנהגות מסוכנות. ברוב פינות-החי בבתי-ספר נכשלים האחראים בביצוע משימות הטיפול והאחזקה המורכבות. והרשימה ארוכה.
כמובן, יש שיאמרו שיחס כזה הוא חריג מצער, תקלה במערכת האמורה לפעול לטובת כל הצדדים. אולם טענה כזו היא תמימה ואולי אף מיתממת. שלא כמו במקרה הכלב שאומץ על-ידי אדם אחראי ונינוח, סוגים רבים של יחסים חינוכיים וטיפוליים פוגעים בהכרח בבעלי-החיים, כאשר הם כוללים את המאפיינים הבאים או חלק מהם:
- החיות חלשות מאוד בהשוואה לבני-אדם, כגון אפרוחים ומכרסמים.
- החיות מטבען אינן מסתגלות היטב לחברת בני-אדם, כגון חיות בר רבות.
- החיות מועברות ממקום למקום בתדירות גבוהה.
- החיות נחשפות למגעם של בני-אדם רבים.
- שלומן של החיות מופקד בידי אנשים לא מיומנים, הפועלים ללא פיקוח צמוד של אדם מיומן.
- מסגרת הפעילות היא מסחרית ולכן מנוהלת לפי שיקולים כלכליים.
מיסוד מקצועי אינו מספיק
רבות דובר על כך שתחום הטיפול באמצעות בעלי-חיים פרוץ להשתתפותו של כל אדם המעוניין להתפרנס מארגון מגעים בין בני-אדם לבין חיות שונות, אפילו הוא נטול הכשרה או חסר אחריות. מטופלים וחניכים סובלים ממצב זה, ואומנם נראה שיצירת נהלי הכשרה, תנאי רישוי ומערכת פיקוח תמנע את רוב הפגיעות בהם כתוצאה מחוסר מקצועיות.
אולם המיסוד לא יושיע את בעלי-החיים – לא כל עוד ימשיכו להתקיים מסגרות שהפגיעה בחיות טבועה בפעילות המתקיימת בהן. גם אם יוטלו הגבלות מסוימות על מסגרות כאלה ואם הן יושמו תחת פיקוח באופן רשמי – המפקחים יגיעו מעט מדי, מאוחר מדי ויזהו רק מקרים חריגים ביותר. זאת בעוד החיות ימשיכו להיפגע קשה באופן יומיומי, מידי אנשים מוסמכים ובשיטות חוקיות. כדי למנוע את הפגיעה, אין מנוס מביטול מוחלט של אותן שיטות המועדות לכלול את המאפיינים שצוינו לעיל.
המגבלות של טיפוח אהבת בעלי-חיים
רבים מן הפונים לעסוק בחינוך ובטיפול בעזרת בעלי-חיים הגיעו לתחום מתוך אהבה לבעלי-החיים. בפעילויות רבות מבקשים המחנכים והמטפלים לחנך לאהבת בעלי-חיים ולכיבודם – ולעיתים מצליחים בכך באופן מעורר הערכה. אולם הצלחות כאלה אינן שכיחות, וחמור מכך – המסר שעובר לחניכים ולמטופלים אף עלול להיות הפוך מזה.
כדי להבין כיצד נהפכות כוונות טובות למסר שונה בתכלית יש לברר תחילה לְמה מתכוונים כשמדברים על אהבת בעלי-חיים. אין ספק שהרגש עשוי להיות עז וכן. אולם ההנחה שסביר להניח כי הנאהב יוצא נשכר מכך היא הנחה מוטעית: כשם שגבר אוהב עלול למרר את חיי אהובתו תוך התעלמות מוחלטת מרצונותיה, כך גם אהבת בעלי-חיים אינה פועלת תמיד לטובתם דווקא, והשפעתה מתהפכת בקלות יתירה; החיה אינה יכולה למחות באופן אפקטיבי על פגיעה בה, והאוהב יכול לייחס לאהבתו כל פגיעה שהוא מבצע בחיה. כך למשל מכריזים מפטמי אווזים כי הם אוהבים את האווזים שלהם, וביולוגים המנסים רעלים שונים על חולדות במעבדה נשבעים כי בחרו במקצוע מתוך אהבת חיות. אהבה אינה מבטיחה כבוד כלפי הזולת, הכרה בצרכיו וברצונותיו, ויתור למענו. כאשר מטפחים אהבת בעלי-חיים ללא כבוד כלפיהם, התוצאות עלולות להתגלגל בקלות לאסון עבורם. די אם נזכור שחניכים צעירים, למשל, ודאי אוהבים צעצוע מוכר לא פחות משהם אוהבים את האפרוח שהוצג בפניהם. וכידוע, צעצועים אפשר להחליף, לשבור או להזניח – ללא הגבלה.
המסר העיקרי – לגיטימציה לניצול
יש שיסתייגו ויטענו שהמסגרות החינוכיות והטיפוליות מפתחות כבוד כלפי בעלי-החיים לא פחות מאהבה. אולם בדרך-כלל המציאות היא אחרת. זאת משום שבחינוך ובהסברה, המדיום הוא המסר העיקרי: יותר משקולט הקהל שלך את מה שאמרת, הוא קולט את מה שעשית. אפשר לומר דברים יפים ו"חינוכיים", אך אם התנהגותך מעבירה מסר הפוך – הוא שייקלט עמוק יותר. לשם המחשה: איזה מסר מעבירה מורה המטיפה לתלמידים להפסיק לעשן, כשבידה סיגריה בוערת? ומהו המסר שמעביר מורה המסביר על כבוד האדם בעודו צועק על תלמידים וסוטר להם? ואם כך, איזה מסר עובר כאשר מדברים על "אהבת בעלי-חיים", ובו בזמן מציגים אותם לראווה כשהם כלואים מאחורי סורגים? ומה יועילו דיבורים על "כבוד לבעלי-חיים" כאשר מעבירים אותם מיד ליד כמו צעצועים, או רוכבים על גבם, כשראשם קשור ברצועה?
על אף הכוונות הטובות, כל עוד הפעילות נערכת בתנאים של שליטה מוחלטת בחיות, המסר הדומיננטי שעובר לחניכים ולמטופלים הוא כי בעלי-החיים הם כלים שנועדו לשרת אותנו: אפשר להחזיק אותם, למשש אותם, לטפס עליהם, לכלוא אותם, להעבירם ממקום למקום, להתבונן בהם כאובייקטים ללימוד, להתאמן עליהם בגילוי אחריות, להשתקם באמצעותם; ערכם נמדד באופן תועלתי, בהתאם לרגש ולעניין שהם מעוררים בך, ולא לפי מה שהם בפני עצמם. כך עובר החינוך לאהבה לתפקד כחינוך לאטימות כלפי הזולת – כלפי צרכיו, רגשותיו ואפילו חייו: הרי אם בעל-חיים מת, אפשר לקנות חדש.
אי אפשר להתחמק מהמסקנה שחלק ניכר מהפעילויות החינוכיות והטיפוליות אשר מעורבים בהן בעלי-חיים, פוגע בהם ללא תקנה. כל עוד מביאים לפעילות חיות חלשות או חיות שאינן אוהבות מגע אנושי, כל עוד חושפים את החיות למגע עם אנשים רבים או חסרי מיומנות, כל עוד המסגרת היא מסחרית או שהיא טיפולית/חינוכית תוך מתן עדיפות מכרעת לטובתם של בני-האדם – גורלן המר של החיות נחרץ.
טיפוח כבוד
עם זאת, יש עדיין תחומים של קשר חיובי עם בעלי-חיים, שלא מוצו במערכות החינוך והטיפול, ויש להם פוטנציאל מבטיח בעיקר בתחום החינוך. רגש של כבוד כלפי בעלי-חיים אפשר לטפח רק באמצעות קשר הדדי מלא או דרך צפייה מרחוק. המועמדים המובהקים ליצירת קשרים הדדיים הם כלבים וחתולים, במידה שהם מורגלים במגע עם בני-אדם ומעוניינים בו לעיתים קרובות (בניגוד לאפרוחים ולמכרסמים, למשל). כדי להגיע להדדיות צריכה מסגרת החינוך להתרחק ככל האפשר מן האופנה שהפכה את ה"ליטוף" לעסק מסחרי; יש להציב את הכלב או את החתול (או חיה ממין אחר) במעמד של יוזם המגע – ויוזם ניתוק המגע. בעל-החיים צריך להפוך למישהו שמנסים להבין אותו, לחזר אחריו ולהתרגש מתשומת-הלב המיוחדת שהוא עצמו בחר להעניק לך.
לטיפוח הקשרים ההדדיים יש להוסיף (לפחות במסגרות חינוך) את ההתבוננות מרחוק בבעלי-חיים חופשיים המקיימים את חייהם העצמאיים. אין דבר מעורר כבוד יותר מלימוד הקשרים שמקיימים בעלי-חיים בינם לבין בני-מינם וסביבתם, תוך הפגנת יכולות שונות העולות במקרים רבים על אלה שלנו. כאשר מדובר בבעלי-חיים מבויתים, אפשר לשלב בין צפייה מרחוק ובין יצירת קשרים הדדיים, ולהרוויח משני העולמות.
הצעות מעשיות
הדברים הללו נכתבו מתוך הכרה בכך, שהחינוך והטיפול באמצעות בעלי-חיים הוא תופעה קיימת – המתפשטת במהירות. אולם יש להודות שהכנסת בעלי-חיים למסגרות חינוך וטיפול כרוכה בסכנה גדולה לרוב החיות – בדרך-כלל הרבה יותר מאשר לחניכים, למטופלים או לשמו הטוב של המקצוע. אנו מקווים שאנשי המקצוע הרבים שפנו לעסוק בתחום זה מתוך אהבה אותנטית לבעלי-חיים, יסכימו שאין די בטיפול תקין בחיות מבחינה וטרינרית ובפיקוח לאיתור מקרי הזנחה או התעללות חריגים. במסגרת מאמצי ההתמקצעות והמיסוד של התחומים החינוכיים והטיפולים המערבים בעלי-חיים, אנו קוראים לבעלי/ות המקצוע לנקוט שורה של צעדים מעשיים:
- התארגנות של בעלי/ות מקצוע לביטול (במסגרת הכללים הפנימיים של מערכות מקצועיות וכן בחקיקה) שיטות חינוכיות וטיפוליות המועדות בעליל לפגוע בבעלי-חיים, בהתאם למאפיינים שפורטו לעיל.
- יצירת קשר מאורגן בין בעלי/ות מקצוע ובין ארגונים לזכויות בעלי-חיים והכנסת חינוך תיאורטי לזכויות בעלי-חיים כחלק מחובות ההכשרה המקצועיות, בנפרד מן ההכשרה הטכנית לטיפול בחיות.
- במידת האפשר, החלפת מגע גופני עם חיות בצפייה ללא מגע, מתוך מתן חופש לחיות לנהוג לפי טבען; זאת במקביל לחינוך לכבד את החיות כפי שהן, ללא דרישת תגמול גופני.
- במסגרות שבהן ימשיך להתקיים מגע עם חיות – החלפת המודל של יחסים חד-צדדיים במודל של קשר הדדי, מתוך מאמץ רב לזהות את רצונותיה של החיה ולהתחשב בהם.
המאמר התגבש בעקבות טקסט קצר יותר שכתבה הדס דורון (אני סייעתי כעורך) ובו הציגה התנגדות חריפה לניצול חיות במסגרות טיפוליות, בעיקר על בסיס עדויות קשות ששמעה ממטפלת. הדס חילקה את הטקסט ההוא בשם עמותת אנונימוס בכנס חיות וחברה שעסק בטיפול בעזרת חיות, ולמרות תוכנו הביקורתי של הטקסט הזמינה מערכת חיות וחברה דאז עותק ממנו לשם פרסום. בעקבות בקשה זו עיבדנו את הטקסט והרחבנו אותו תוך עידון מסריו וסגנונו וחיזוק טיעוניו. התוצאה היא המאמר שמוצג כאן. הוא נחתם בתאריך 22.10.2002, הוגש למערכת חיות וחברה ונדחה בנימוק שהוא ביקורתי מדי עבור כתב-העת. התקרית לא מנעה שיתוף פעולה פורה מאוד ביני באופן אישי (וגם בין אנונימוס) ובין חיות וחברה, וכעבור קרוב ל-12 שנים פנתה אלי מערכת חיות וחברה – בהרכב אחר כמובן – בבקשה לכתוב הערכה מוסרית של הטיפול בעזרת בעלי-חיים לכבוד גיליון 50 החגיגי של כתב-העת, וזוהי התוצאה.
