הרהורים על ביקורת שלא נכתבה על ספר שיריה של נורית זרחי, "גן המוח"

ואם בגן המוח –

יגלגל קוף כדור זהבי

למה תמיד – חוזר אצבעותי

נוטף חושך.

ואם בגן המוח יגלגל… דמה בנפשך כי נקלעת לעיר עייפה. אוגוסט. ערפיח. לחות 80%. כתמי שמן-מנוע על המדרכות. חתולי אשפתות מזי רעב. שארית היום משתרעת לפניך צפויה ומיותרת. האם יהא בכוחן של כמה מילים מופלאות לשטוף את העייפות ולפתוח דף חדש?

אתה נכנס לסניף בנק לא ממוזג. אנשים אפורים וקשי-יום ממתינים בתור. ככל שמתקדם התור מאפירים האנשים והולכים, ואפור מכולם הוא הפקיד הסגור מעבר לאשנב. שיערו דהוי ופניו אדישים. הליכותיו כנועות, חייו ללא מוצא וייאושו אינו נוגע ללב איש. הוא יושב וממתין לטופס הבא. האם תושיט לו את הטופס ותמהר להיעלם באלמוניות הרחוב? או שמא תעז ותקום ותקרע את הצהריים המהבילים האלה כאילו לא היו טפסים בעולם, כאילו לא נמעכו התקוות בתחתיתה של מאפרה מצחינה? והנה, אולי עלו פתאום בדעתך כמה מילים שישנו הכל:

ואם בגן המוח יגלגל קוף כדור זהבי – למה תמיד – חוזר אצבעותי נוטף חושך…

זהו. די לומר את המילים המעטות האלה. העיניים שמאחורי האשנב נפנות להביט בך, ניצתות בזיק חדש. משב רוח רענן עובר על פני צהריו האבודים של פקיד הבנק. מבטי סקרנות מורמים מכל עבר ונרגעים בחיוך שליו – ובאמת, איך אפשר שלא לחייך כשקוף מגלגל כדור זהבי? איזו תוגה תעמוד בעינה לנוכח שילוב כזה של דימויים כל-כך… אני לא יודע? ואם האירו המילים הללו את יומו של הפקיד, אם היה בהן הכוח להעלות חיוך בפנים קשי-יום, אולי יוכלו גם לעומס החום המעיק, אולי יפזרו את עשן האוטובוסים ואת צחנת הזיעה ואת המועקה הרובצת על לב האדם? יתכן. צריך רק לנסות.

אני ניסיתי. אמנם, את השינויים הגדולים השארתי ליוזמתם של מתקני-עולם נמרצים. אך בצנעת ביתי, ביום בו שחררתי את גן המוח לאוויר ארוחת הבוקר, האור שנדלק בעיניים שמעבר לשולחן – אורן של השתאות, פליאה, עליצות, סקרנות, שמחה ראשונית – אותו אור נהפך בעיני לסימן המובהק של השירים האלה.

ואין זאת שאני מתפעל מהם ללא גבול. אמת, גם אני מותש לעתים במסע המתמשך על-פני שורות שאינן מובנות. אך "אולי אי שם יעפעף לי גם עדן מצולו"… יעפעף לי גם עדן – מילים מהפנטות, לא?

* * *

אווירה קסומה אופפת את השירים. תהיות מתעוררות. לא רק טיבם של השירים אלא גם על טיבו של צרכן השירה האלמוני, קורא "גן המוח". אודה על האמת, אני משוכנע שאפילו הפקיד האפור עשוי לאבד משהו משמחתו הראשונית לו המשכנו להשמיע באזניו קטעים ארוכים מתוך הספר. אך אל לנו להעכיר את רוחו; הבנה רצינית בענייני שירה אינה משימה היאה לכתפיו של כל אחד. יש להטיל אותה על האישיות המתאימה: תרבותית, משכילה וחפה מדעה קדומה על שירה בסגנון דומה. מה יקרה במפגש הראשון בינה ובין "גן המוח"?

…דפדוף ועיון. זנב חיוך. פנים חתומים. תהייה קלה, הרהור. הצצה חטופה בעטיפת הספר וברשימת התוכן. חזרה במשנה מרץ לעול הקריאה. המאמץ גובר אך השירים אינם נכנעים. האישיות הנבחרת מתרכזת, מנתחת ומפרשת. נהנית אך נטרדת, מתפעלת אך לא בטוחה, מבינה לרגע אך לא. אט אט נפער פיה, מצחה מתקמט, אצבעותיה ממוללות את שולי הדפים, נשימתה הולכת ומתקצרת, ושיערותיה סומרות ומתפתלות כסימני-שאלה.

יער של סימני-שאלה עוטר את הראש שנחשף ל"גן המוח". גם אני, בדרך דומה, מסיים בשאלה כל הרהור שחולף במוחי. אילו יכולתי לכתוב מאמר ביקורת על הספר, ודאי הייתי פותח אותו כך:

איפה נמצא גן המוח? מהו כדור זהבי? כיצד יכול חושך לנטוף? מה טיבו של הקשר בין צירופי המילים? מדוע הדיון בשירים האלה כרוך בשאלות רבות כל-כך?

אילו כתבתי את אשר על ליבי, הייתי ממשיך ברוח זו וחותם כל משפט בסימן-שאלה – למשל – מדוע אני נתקף במבוכה במקום להתענג בשלווה על יפי השירים? כיצד מצליח צירוף מילים בלתי מובן להעלות בי תחושות בהירות ומוכרות כל-כך? מדוע נדמה לי כל העת שאיני מחזיק במפתח הנכון להבנת השירים? אך מאמר ביקורת אינו הבמה המתאימה להרהורים מסוג זה. תהיותיי ההססניות אינן מעניינות איש. איזו תועלת תצמח מביקורת וידויית, אישית, לא מפרשת? קורא המאמר דורש התעמקות! הבנה! פתרונות!

לו יכולתי לכתוב מאמר ביקורת, הייתי צולל אל עומק קרביהם של השירים וחושף תבניות משקל, התפתחויות עלילתיות ומערכי דימויים. גן המוח היה מתגלה כמטאפורה למסתרי הנפש, מקום מוגן ומגודר לטיפוח הנשמה ועם זאת פתוח לכל מבקר העובר בשער. דרך השירים מוזמן הקורא לעבור בשערי הרוח ולהתוודע לצפונותיה. המשוררת, נישאת על כנפי הדמיון, מפליגה בנבכי הנפש ופוגשת בקוף המגלגל כדור זהבי – כלומר, משחק בשמש להנאתו. באותו עולם נשגב אפילו הקוף ניחן בכוחות טמירים; ואם הקוף יכול לשחק בגרמי השמיים, על אחת כמה וכמה אנחנו… אך המשוררת אינה מניחה לעצמה לשקוע בעולם הדמיון, וחיש מהר היא מתעוררת לשאול: למה תמיד – חוזר אצבעותי / נוטף חושך. מדוע בשובי מאותו משחק בכוחות טמירים בחזרה אל עולם החושים, אל המציאות, מדוע נעלמת השמש ונותר רק חושך? מדוע אפשר להתקרב אל השמש, אל האור, במחשבה בלבד? מדוע שקועים החיים עצמם באפילה נצחית? זעקה כנה עולה ונשמעת מבין השורות הללו, זעקה אודות עליבותם הנצחית של החיים. כאבה הוא כאב ההתבגרות, ומבטה בוחן את המציאות בעין חודרת ומפוקחת מאשליות.

ואולי הייתי כותב על גן המוח כעל מקום משכנן של התבונה והקדמה, מעין אוניברסיטה אידיאית? מקום שהוא כבית-מקדש לחשיבה המודרנית, התגלמות השאיפה לגילוי צפונות היקום. בלב האוניברסיטה נמצא השער לעולם הידע – מעבדת המחקר. שם נלמדות דרכי העולם, שם נרכש הידע החשוב – כגון ידע על האנטומיה והפיזיולוגיה של קרובי משפחתנו – הקופים. אך בעוד המדען שוקד על עבודתו מתגלגלות תגליותיו עד שהן מוצאות את מקומן הרחק מ"גן המוח" – האוניברסיטה – ולבסוף הן מנוצלות בתעשיית המלחמה. האדם החוקר נופל בפח שטמן במו ידיו. לא תרופה למחלות הוא מביא לעולם אלא שואה גרעינית. החושך הנוטף מאצבעותיו אינו אלא נשורת רדיואקטיבית בחורף הגרעיני. ניסיונו של האדם לקרוא תגר על הבריאה ממיט על ראשו כיליון.

סיפורים ומטאפורות, אכן, זהו שדה פרשנות פורה ביותר. אך כובד ראשה של הביקורת מחייב לערוך הבחנות הקורנות בברק מסנוור יותר, של תוקף מדעי. מן הראוי לפשוט על "גן המוח" ולחשוף את החוקיות המוצפנת במבנהו הלשוני הבלתי סדיר לכאורה. מילים וצירופים שמיקומם אינו צפוי יתחלקו לשלוש קטגוריות:

1. מילים המסכמות שורות קודמות ("ואם תמיד", עמ' 10, שורה 5 – מסכם את הקטע "ואם בגן המוח… למה תמיד… נוטף חושך").
2. מילים שהועברו ממקומן הצפוי במשפט למקום אחר ("שבור יושבת על ענף", עמ' 48, שורה 2, צ"ל "יושבת על ענף שבור").
3. צירופים המבליעים מילים שנשמטו ("גם אני לנשק כמוך", עמ' 46, שורה 1, צ"ל מילת קישור בין "אני" ל"לנשק").

קטגוריות אלה יובילו לניתוח אי-בהירותו של הדקדוק המעוות ולפתרונו:

1. הופעת הנשוא בצורת היחיד לעומת נושא המופיע בצורת הרבים:
1א' – בפעלים ("חוזר אצבעותי", עמ' 10, שורה 3, במקום "חוזרות אצבעותי").
1ב' – בשמות ("ערים קטן", עמ' 47, שורה 1, במקום "ערים קטנות").
2. הטיות מקוריות על בסיס שורשים שגורים ומילים שגורות:
2א' – בפעלים ("ינטיף", עמ' 29, שורה 3, שורש "נטף" וצורת "ימשיך").
2ב' – בשמות ("גלמידי" עמ' 48, שורה 9, שורש "גלמד" וצורת "שברירי").

אפשר להמשיך ולהפליג ברוח זו עם תתי-סעיפים וסעיפי-משנה, עם שמות-עצם ושמות-תואר ושמות-פעולה ותארי-הפועל. ואולם מאמר הביקורת לא יושלם ללא נוסחה שתבטא את העיקרון המנחה במבנה השירים. נוסחה שתתאים לכל פרט שבהם, מהקומפוזיציה של הקטע השלם ועד למקצב של המילה הבודדת. לו אך מצאתי את הנוסחה המתאימה! ושמא זהו רק משחק של הגדרת משתנים וגילוי היחסים הקבועים ביניהם? אילו ביקשנו, למשל, למצוא נוסחה לחישוב אמין של מידת בהירותו של טקסט (להלן C), יכולנו להתמקד ביחס שבין מקדם התקניות של המבנה ההגיוני והמבנה הלשוני של הטקסט (S) ובין מקדם המקוריות של אותם מבנה הגיוני ומבנה לשוני (O). אפשר להציע נוסחה פשוטה ביותר: S-O=C . אך אולי יש להכפיל את S בערך K המציין את היקף הידע הרלוונטי של הקורא, KS-O=C ? או לחלק את S-O בערך I המציין את מנת-המשכל שלו, S-O)/I=C)?

* * *

כזו הייתה הביקורת שהייתי כותב. בכוחה היה להסיר כל מבוכה מלב הקורא הפוטנציאלי. סוף סוף לא היה עליו לסבול את הרשמים המעורפלים שמותירה יצירת האמנות. לא עוד הבנה עמומה בלי מילים. מעתה יקבל הקורא לידיו את המפתח ליצירה. מעתה היא תוגש לו מפורקת לגורמים, ארוזה מחדש ומסומנת בתוויות. לרשותו יעמוד תרגום מדויק של ההקשרים התרבותיים והקשרורים הפסיכולוגיים והמרכיבים הסגנוניים והכלים הטכניים, והכל מפורש בבהירות מאירת עיניים. אילו יכולתי לכתוב ביקורת ראויה לשמה, לא היה קורא "גן המוח" נאלץ לתעות כאובד בין דפי הספר. הבלתי מובן היה חדל מלהוות איום והמבוכה הייתה נעלמת. הקורא היה נרגע.

כמה חבל! דבר מכל אלה לא יתגשם. איני יכול לכתוב ביקורת שכזו על "גן המוח". השירים דוחים מעליהם כל הסבר שגרתי ושמים ללעג כל ניסיון לחשוף רצף הגיוני וסדר קבוע. אפשר אמנם לסחוט אותם ולהפיק מבנים שיטתיים מסוימים, אך תמיד נותר רושם שהניתוח מאולץ והמסביר מגוחך במאמציו המופרזים. הקורא, חוששני, ימשיך לתעות עצבני בין דפי הספר. אך מדוע זה היה עצבני מלכתחילה?

אולי כדאי להתרחק לרגע מגן המוח ומהקוראים המתהלכים בו, ולשאול: האם הביקורת עסוקה תמיד בתגובותיו הצפויות של הקורא – גם כשהיא מתיימרת לעסוק ביצירה לבדה? אם זהו המצב, קל להבין מדוע הסתנן סגנון כתיבה "מדעי" אל תוך הרהורי הפרשנות שלי: היצירה היא אשר שימשה לי כנושא לעיון, אך לנגד עיניי עמדה דמותו האובדת של הקורא הלוקה בעצביו במהלך מסעו בין נפתולי גן המוח. הפירוש, ההסבר וההבהרה הפכו לסם ההרגעה לקורא המתייסר, מתנת המבקר המודאג.

נכון, ביקורות אינן פרשניות בהכרח. ביקורת אישית ונטולת יומרות "מדעיות" תופשת מקום של כבוד במוספי העיתונים ואף מסתננת באלגנטיות אל העיתונות המקצועית. ביקורות כאלה מצטיינות באיכות הכתיבה, בהגינות כלפי היוצר, בנימת הדברים – אם כי לא ברמת ניתוח היצירה. היש בכוחן להציל קורא מבולבל מן האיום על שלוות נפשו? מסופקני. רשמים בלבד, ללא ניסיון לנסח חוקיות, עלולים להיראות לקורא כנקודת מבט ארעית ובלתי מחייבת. הצורך בפרשנות טבוע עמוק בנשמתו התרבותית, ואין לכך המחשה טובה יותר מהרהוריו בשעת קריאתו של "גן המוח":

"למה הכוונה במילה הזאת? מה הקשר בין חלקי המשפט? צירוף נחמד, אבל על מה השיר?

רגע רגע, בטוח שקלטתי כאן קצה חוט של סיפור. אני אפענח אותו! זה קשה. לא מבין. ואולי מוצפנת כאן איזו שפת סתרים?

אוי, גן המוח. מעייף. יפה לעתים, אך במקום ליהנות אני נטרד. אבל מה כבר יכול להטריד כאן? האם השירים כתובים גרוע או שאני קורא גרוע?"

הקורא נלכד במצב בלתי אפשרי: אף אם הוא מתרשם מאיכות היצירה אין הוא נהנה ממנה, ולהפך – כשהוא נהנה מהיצירה לא עולה בידו להעריך את איכותה. זהו מצב פרדוקסלי המסכן את יציבות נפשו, ומי כמוני יודע זאת. "ואם בגן המוח יגלגל" וכו'… חביבות עליי המילים הללו – מקצב נעים, מין רושם של סיפוריות מרתקת – אך למרבה המבוכה איני מבין את החוקים עליהם מושתתים השירים. ככל שאיטיב להבין את החוקים הפנימיים של "גן המוח" כן יקל עליי להעריך את איכותו של הספר, ללא תלות במידת ההנאה שחוויתי לראשונה. הצביעו על מצלול שלא הבחנתי בו! ציינו בפניי מילים נרדפות החוזרות במרווחים ריתמיים! חישפו מערכות ציטוטים מרומזות מההיסטוריה של השירה העברית! או אז אוכל להכיר בתחכום. אלמד לזהות את העניין, את הערך התרבותי, את האיכות. גלו את עיניי!

ודווקא כשנראה כי "גן המוח" ייוותר שקוע במצולות אי-ההבנה מתרחש הנס הגדול של הביקורת המפרשת: אין לך אלא לפטפט קצת על "גן המוח" בנימה עניינית, ומיד מתחיל להשתרר סדר בתוהו ובוהו. ספר על הבלבול שאתה נתקף בניסיונך להגדיר את סגנונו של שיר, ציין את התרשמותך כאילו קבוצות מילים סמוכות נקטפו מעולמות שונים – וכבר ניסחת משפט:

"מתח הנובע משילוב של אמצעים סגנוניים הזרים זה לזה".

הצבע על מילים שאינך מבין את משמעותן, היזכר בצליליהן המוכרים, וכבר מצאת עיקרון מנחה:

"אוצר מילים חסרות משמעות המתדמות למילים בעלות משמעות".

התלונן על כישלונך במעקב אחר עלילת השירים למרות תחושת הרצף ההגיוני שהם מעוררים בך, ובעצם קבעת חוק:

"מבנה חסר משמעות המתדמה למבנה סיפורי הגיוני".

ההרהורים הנבוכים הולכים ומתגלים כחומר גלם למשפטים מכובדים הנראים כחוקי כתיבה ומשמעות. ואם כבר הענקנו תדמית חדשה לכל הרהור בנפרד, מדוע שלא נמזג אותם וניצור אימאז' אקסקלוסיבי ממש:

"השירים בנויים באמצעי כתיבה קונבנציונליים שאחידותם מופרת במקומות מסוימים. החריגות משבשות את הרצף ההגיוני של השיר, אך לא במידה המפרקת את המבנה הפנימי של האמצעים הקונבנציונליים".

ככל שאנו מעפילים להכללות מסדר גבוה יותר כן גדלה תחושת החשיבות הקורנת מהשירים. כעת נדמה שהם ברורים יותר: הגדרת תחומי חוסר הבהירות יוצרת תחושת בהירות. לא עוד מבוכה על נתק בין מילה פלונית ומילה אלמונית. מעתה תואמים כל חלקי היצירה מערכת חוקים הידועה לנו. "ואם בגן המוח – / יגלגל קוף כדור זהבי" – מה זה זהבי? מילה המתדמה במבנה שלה למילה בעלת משמעות: היא מיועדת לשמש כלוואי ל"כדור" ממש כשם שלוואי תקני היה עושה, ודי במסקנה הזו. "למה תמיד – חוזר אצבעותי / נוטף חושך" – מהו הקשר שבין השורות האלה ובין תחילת השיר? כדי להשיב על כך אין צורך לזהות במדויק מה הם הדברים שצוינו בכל מילה ומשפט; די בזה שראינו כי השיר נפתח בהצעה נקודתית, "ואם…", והשורות הבאות מגיבות על כך בתלונה גורפת המתיימרת לכסות כל מצב מקומי, "למה תמיד…". בזאת אישרנו שהחוקים המבניים של "גן המוח" נשמרו היטב ואנו פטורים אפוא מפענוח משמעותם התיאורית המדויקת של הפרטים. כעת אין עוד מקום למבוכה, אין סיבה לעצבנות. ברוך השם, פתרנו את כתב-החידה.

פג המתח ששרר בין היצירה הערטילאית לחשיבה התבניתית של הקורא. הביקורת עשתה את שלה, וזאת אף מבלי להתקרב לדיון בשאלה, האם היצירה מכילה בתוכה איכות העומדת בפני עצמה, ללא תלות בקורא?

הביקורת הציגה לראווה חוקיות וניצחה בקרב הציבורי שלה, הקרב על תחושותיו של הקורא. לאו דווקא ניצחון מכובד: הלא אפשר למצוא חוקיות במבנהו של כל אובייקט שיעלה על הדעת, ויהא זה שיר, ברווז, יקום או שיהוק! תמיד אפשר לתחום אותו, להגדיר את חלקיו ולהצביע על הקשר שביניהם. ובעוד מבנהו של שיהוק, יקום או ברווז עשוי לזכות לניתוח חסר פניות, מבקר השיר עלול להיות טרוד יותר בתגובת הקורא ולהפגין את חוכמתו באמצעות הגדרות והכללות רחבות שנועדו לסבר את האוזן. והאמצעים הללו יכולים לפעול את פעולתם על הקורא כאשר ההכללה רחבה עד כדי כך שלמעשה אינה עוסקת עוד ביצירה עצמה…

כן, משהו מקומם במילים ובמושגים, ביכולתם לאמץ אל חיקם כל דבר ולתפוש בו מכל כיוון אפשרי. וכאילו נתפשתי כאן אני, עולה בי הרצון לקרוא בקול:

"מדוע אנו מתקשים להבין שההכללה הרחבה אינה מחזיקה בתוכה דבר? עד מתי נלך שולל אחר הכללות שכוחן טמון בקסמן הרטורי ותו לא!"

אך מנין נובעת אותה גישה מפוקפקת כלפי היצירה והביקורת אם לא מתוך התאוותו של המבקר לקהל מעריצים משלו:

"הבוז למבקר המנצל את תפקידו לשם קידומו העצמי!"

אך כאן אני נזכר בעצמי, ונעצר. אני נזכר בהרהורים שעלו בי עם קריאת "גן המוח", בתשוקה לנתח ולהבין, בדרך שהסתבכה וברשימה היומרנית שצמחה ממנה בסופו של דבר. אני צופה במאבק שהכרזתי כנגד שיטת הביקורת המפרשת ומזהה את כלי המאבק, כלי הביקורת המפרשת. אבוי לי, פח טמנתי – ונלכדתי בו בעצמי.

* * *

עייפתי. אילו יכולתי להתנמנם עכשיו, לשפשף בעצלתיים עין נעצמת, להבחין דרך-אגב בקצהו של דף מספר –

בועי שקוף אהבה יגביר בי

השאר איתי אתה העולם

– למלמל שקוף אהבה, הממ, השאר איתי אתה העולם, אהה, ולא לתהות, ולא להרהר, ולא לחשוב דבר.

---

נכתב ב-1991 במסגרת קורס "כתיבה יוצרת". מרצה: עזריאל קאופמן. המדרשה להכשרת מורים לאמנות, רמת השרון. עריכה: 31.12.2017.