איך הפכה הרפת לביתה של הפרה מבט ביקורתי בספרות ילדים

אבל, אמרה פרגי, בכל הסיפורים כתוב שיש גם דוגרת! נכון, ענתה המבוגרת, בספרים זה ככה אבל בחיים זה אחרת.
יורם טהרלב, מתוך: התרנגולת שרצתה אפרוחים
 .

מיתוס אי-הפגיעה

הדרך הנוחה ביותר להתמודד עם האחריות המוסרית שלך לביצועו של עוול היא להימנע מלהבחין בעוול מלכתחילה. כך ניתן להתחמק מאי נעימות רגשית, מהצטדקויות מסובכות ומן התביעה לשנות הרגלים. כאשר מדובר בעוול מתמשך, האטימות כלפיו מתקיימת כאילו מעצמה: אנשים יחידים ואף אוכלוסיות שלמות מוצאים את עצמם מקיימים במשך שנים ודורות פתרונות קלים מבחינה רגשית, בלי לתת על כך את הדעת. אין זו "קונספירציה" להעלים, לסלף ולהמציא מידע; המדובר בשעתוק אופקי הרגישות והמודעות של הקהילה שלך ושל עצמך.

תרבות המערב המודרנית מצדיקה את פגיעתה בחיות לא-אנושיות בדרכים רבות ושונות, אולם נראה שהימנעות מעצם ההבחנה בפגיעה היא דרך ההתמודדות המשמעותית ביותר עם הנושא. כך הופכים תנאי חייהן ומותן של חיות שונות לדבר-מה רחוק ולא נגיש, ובמקביל לכך מאמינים הכל, שהמציאות שונה לחלוטין מכפי שהיא. ניתן לכנות שילוב זה של אטימות ופנטזיה בשם "מיתוס אי-הפגיעה". המיתוס נספג בנו כבר בילדות המוקדמת – במידה רבה דרך ספרות הילדים. הוא מושרש בתרבות כולה, אף על פי שאינטרס ישיר לסילופה של המציאות מתגלה רק בתחומים מעטים, כגון בפרסומות למוצרים מן החי ובספרות חקלאית.

מיתוס אי-הפגיעה נוצר, במידת-מה, עקב הניכור השורר במערב המודרני בין ציבור הצרכנים העירוני לבין החיות הנפגעות באופן תעשייתי (במשקים חקלאיים, במעבדות מחקר, וכדומה). העלייה ברמת ההתמחות המקצועית וברמת המיכון הן הגורמים המרכזיים להיעלמותו של מעשה הפגיעה מעין הצרכנים. התעשייה מרכזת יחד חיות רבות, במתקנים מבודדים וסגורים; הייעול הטכנולוגי מצמצם את מספר האנשים הבאים במגע עם החיות הנפגעות; בין הצרכן לבין תהליך הייצור הפוגעני חוצצים שלבים טכניים וכלכליים רבים; ועצם עיבוד חלקי גופן ותוצרי גופן של חיות עד הפיכתם ל"מוצרים" מטשטש ואף מעלים את עקבות הפגיעה. בורות בעניין מצבן של החיות הנפגעות נובעת אפוא מהיעלמות הפגיעה מן העין. אך אטימותם של אנשים עמוקה יותר: גם פגיעות שניתן עדיין להבחין בהן בקלות – כגון הגזל האלים אשר מתקיים בתעשיות החלב והביצים – אינן נקלטות עוד. המידע על הפגיעה מופץ ונקלט באופן סלקטיבי. הפגיעה מורחקת ומוסתרת, וקיומה מוכחש.

הסתרה והכחשה של הפגיעה נובעות מהרגשת אי-נוחות כלפי הפגיעה עצמה. במובן זה הן מהוות, באופן פרדוקסלי, תוצאה של רגישות מוסרית כלפי החיות הנפגעות. אמנם, עוצמת הרגישות אינה מספיקה לעורר אנשים לעצור את הפגיעה, אך היא עזה דיה לגרום להם להתגונן באמצעות הכחשת הפגיעה. במהלך המאה ה-18 החלו להופיע בעולם המערבי – בעיקר בערים – גילויים של מבוכה, סלידה, בושה, אשמה והתנצלות ביחס לאלימות האנושית כלפי חיות ממינים אחרים. הביטוי המודע של רגישות זו הפך לכוח המניע של התנועה לשחרור בעלי-חיים, כפי שהיא מוכרת לנו כיום; אולם זו עדיין תגובתו של מיעוט קטן. עבור מרבית האוכלוסייה, מיתוס אי-הפגיעה הוא אמצעי מרכזי להרגעת אותם רגשות, אשר עוררו את המיעוט להימנע מצריכת מוצרים מן החי; המיתוס מרחיק רגשות אלה מן התודעה ופוטר את הפרט ואת החברה כולה מדיון גלוי בנושא.

בספרות הילדים מתבטאת הרגישות בהימנעות, המובנת מאליה למשווקים וללקוחות כאחד, מכל נגיעה בעובדות העלולות "לפגוע בנפש הילדים". שחיטה, סירוס, ומוות כתוצאה ממצוקת הצפיפות – הם מחוץ לתחום. המבוגרים מגיבים לאי-הנוחות הרגשית והמוסרית כלפי תופעות שגרתיות כאלה על-ידי התכחשות, העוברת לדור הבא. אולם ספרות הילדים מרחיקה לכת מעבר לכך: היא מעלימה עובדות מסוימות וממציאה עובדות אחרות גם מתוך ההיגיון הפנימי שלה, שאינו קשור בעוול וביחס כלפיו.

ספרות ילדים: שלבי התפתחות

הרוב המכריע של ספרי הילדים כולל ייצוגים כלשהם של חיות לא אנושיות. במדגם אקראי של 150 ספרים שסקרתי, הופיעו ייצוגים של חיות לא-אנושיות ב-96.7% מהם (145 ספרים): ב-44.7% הם הופיעו כדמויות ראשיות, ב-30% כדמויות משניות, וב-22% כדימויים (לרוב מצוירים בלבד, ללא אזכור טקסטואלי) ברקע. נראה שדגמי תפוצה אלה בספרות הילדים לא השתנו כמעט בעשורים האחרונים, אם כי נראה שחלה ירידה בשכיחות תיאורים של חיי כפר וחיות במשקים חקלאיים, ובמידה מעטה יותר גם של תיאורי אפיזודות בטבע; הסביבה בספרים החדשים היא עירונית יותר.

רוב הייצוגים של חיות לא-אנושיות בספרות ילדים מעצבים תפיסת עולם ספישיסיסטית (דהיינו, מפלה לרעה חיות על רקע הגדרתן כשייכות למין ביולוגי אחר). עיקר כוחם הוא בכינונו של מיתוס אי-הפגיעה, אך הם גם מעצבים תפיסת-עולם אנתרופוצנטרית, לפיה האדם הוא שליטן הטבעי של שאר החיות, ואילו הן אינן אלא מכשירים בידיו. יש להעיר, שספרי ילדים מסוימים מעוררים רגישות כלפי חיות ממינים אחרים, ואחדים מהם אף נוצרו במטרה לטפח רגישות כזו, אך הם נדירים.

בעשורים האחרונים התפתחו גם סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה לילדים, המתפקדים באופן דומה לספרות, ולאלה ניתן להוסיף צעצועים ובגדים מצוירים, המתפקדים בדומה לספרות עבור הגיל הרך. בנוסף לכך, פרסומות פונות לילדים באופן ישיר יותר ויותר, וחלקן עושות שימוש באמצעים סיפוריים ממש, עד שנוצר בתרבות טשטוש תחומים בין "ספרות" (ו"קולנוע") לבין "פרסומות".

לצורך ענייננו, ניתן לזהות שלושה שלבים בהתפתחות ספרות הילדים, בהתאם לרמת ההתפתחות של קהל היעד:

א. שלב ההגדרות: נפתח בגיל הינקות, עוד בטרם רכשו הילדים יכולת לשונית ברורה, ומסתיים בשלבים הראשונים של לימוד הקריאה. בספרים לגילאים אלה מופיעות תמונות, ברובן פשוטות ומציגות עצם בודד, ובשלב מאוחר יותר הן מלוות במילה המגדירה את התמונה. המאמץ הקוגניטיבי של הילדים מכוון להבחנה בדברים בעולם, לזיהוי מאפייניהם הייחודיים, וליצירת מיון ראשוני שלהם. הקריטריון המרכזי להגדרת עצמים הוא היותם מובחנים זה מזה מבחינה חזותית, וכאן השימוש בדימויים של חיות לא-אנושיות הוא נוח ביותר, משום שמינים שונים מצטיינים בצורה ובצבע ייחודיים (וגם בקולות ייחודיים, המיוצגים בהקלטות, בצפצפות ובמילים). ההבחנה בסוס ובדג מתפקדת באופן זהה להבחנה באופניים ובכדור; בדומה לכך, הקטגוריה "חיות" נלמדת באופן דומה לכל קטגוריה אחרת ("צעצועים", "צורות" וכד'). חיות לא-אנושיות מוצגות בדרך-כלל כנציגות של המין הביולוגי – לעתים עם הבחנה בין זכר לנקבה ובין צעיר לבוגר (גם דמויות אדם אינן מיוצגות לרוב כאינדיבידואלים, אלא כנציגות של מין, גיל ועיסוק). דימויי החיות מוצגים על רקע אחיד, בחיק הטבע, או בסביבה כפרית-פסטורלית.

ב. שלב המשלים: מתחיל עם רכישת יכולת לשונית, כשספרים מיועדים בחלקם להיקרא בקול על-ידי ההורים, ואחר-כך באופן עצמאי על-ידי הילדים. בשלב זה מתהווים ז'אנרים מובחנים של ספרות נראטיבית וספרות מדעית.
רוב הספרות המיועדת לגילאים אלה היא נראטיבית – יש בה דמויות ועלילה. רבות מן הדמויות הן חיות לא-אנושיות, כשתכונותיהן החייתיות מקנות להן יתרון על-פני חפצים דוממים כמטאפורות לבני-אדם בכלל (דמיון פיזיונומי והתנהגותי) ולילדים בפרט (מעמד נחות לעומת בני אדם מבוגרים, ודמיון ברמת הייצריות והספונטניות). רוב הספרים מציגים חיות ממינים שונים, כשלכל מין נציג אחד, שחזותו וכמה ממנהגיו הסטריאוטיפיים מייצגים טיפוס אנושי מסוים – המובחנות החיצונית משמשת כאמצעי שנוח לאפיין באמצעותו טיפוסי אדם. זוהי הסיבה לדחיסתם של מינים רבים יחד בסיפור אחד, וגם לכך שאין צורך ביותר מנציג אחד מכל מין. בדומה לכך, בספרים המיועדים לגיל זה מככבים עצמים מואנשים שונים: צמחים, עצמים דוממים ואף צורות מופשטות; הם מעוצבים באופן המאפשר להבחין ביניהם בקלות מבחינה חזותית. נפוצים פחות (ומיועדים על-פי רוב לגיל מבוגר יותר) הם סיפורים על קבוצות של חיות ממין ביולוגי אחד, ואז ההבחנה בין אופי הפרטים נערכת באמצעות האנשה מוגברת (למשל, באמצעות בגדים שונים). חיות ממינים המנוצלים במציאות בתעשיית המזון מופיעות בספרות הנראטיבית בכפר אידילי או בטבע; דימויים של משקים תעשייתיים הם נדירים ביותר.

הספרות המדעית (אנציקלופדיות ראשונות וכדומה) ממשיכה את דרכם של הספרים הראשונים בכך שהיא מגדירה עצמים, באופן מורכב יותר מבעבר ובתוספת משפטי הסבר שלמים. מתחילה להופיע הילה של סמכות מדעית סביב תיאור של עובדות; במיעוטם של ספרים אלה אף מופיעים תיאורים ודימויים אותנטיים למדי של חלק מתנאי החיים בתעשיות החלב, הביצים והצמר, בחסות הרטוריקה של קדמה טכנולוגית. במקביל לכך, חיות לא-אנושיות מסומנות בבירור לפי ערך השימוש שלהן עבור האדם. ערך זה מופיע כחלק מהגדרת מהותו של המין המתואר.

ג. שלב הריאליזם: מגיע עם הופעתה של יכולת קריאה עצמאית גבוהה, כשהטקסטים מתארכים והאיורים הופכים להיות שוליים. בשלב זה עוסקים הספרים בבני-אדם באופן ישיר, ואילו חיות ממינים אחרים נעלמות בהדרגה. בספרים מסוימים מופיעות עדיין "חיות מחמד" כדמויות ראשיות, לעתים מתוך מאמץ לייצג באופן אותנטי את נקודת-מבטן, כגון סיפורו של הסוס "קסם שחור" (אנה סואל, 1877) ספרי פנטסיה, בעיקר, מופיעות חיות מואנשות ממינים רבים, אך ברוב הספרים מיוצגות חיות לא-אנושיות באופן שאינו מעורר הזדהות איתן, בהתאם לתפקודן בעולם האנושי: כ"חיית מחמד", כ"סוס רכיבה" וכדומה – לעתים מואנשות במקצת, אך לא עוד אדם בדמותו של מין אחר (האנשה בוטה ממשיכה להופיע בעיקר בפרסומות). במקביל לכך ממשיכה הספרות המדעית להתפתח, והיא כוללת לראשונה הסברים סיבתיים והצעות לבדיקה מעשית. כך מופיעות הנחיות לביצוע תצפיות ואף ניסויים בחיות ממינים שונים, בדרך-כלל בחסרי-חוליות.

ספרות ילדים: האנשה מול אותנטיות

תיאורים כוזבים של משקים חקלאיים בספרות ילדים הם חלק מובהק ממיתוס אי-הפגיעה. אולם המיתוס וצורות אחרות של ספישיסיזם ניכרים במרבית ייצוגי החיות הלא-אנושיות בספרות הילדים, אף על פי שרק מעט מן הייצוגים קשורים למשקים חקלאיים. כדי להבין תופעה זו, יש לבחון את משמעותם של ייצוג אותנטי ושל האנשה, כפי שהם מופיעים בעיקר ב"שלב המשלים".

1. ייצוג אותנטי: ייצוג כזה מתייחס למבנה הפיזי הממשי של החיה, לסביבה שלה במציאות ולבעיות שמטרידות אותה במציאות. תיאורים אותנטיים של חיות-בר מופיעים בספרות המדעית לילדים, והם לאו דווקא מעוררי אמפתיה. ייצוג של בעיות אותנטיות בעולמן של חיות שונות מופיע בספרות נראטיבית לילדים, אך הדבר נדיר, ונוגע בעיקר לאפיזודות בטבע ול"חיות מחמד". קיימת גם ספרות מגויסת מעטה, המדגישה את מצוקתן של חיות מסוימות מידי בני-אדם – התעללות פרטית, גני-חיות, קרקסים או ציד (למשל: "במבי" של וולט דיסני); אך ייצוגים אותנטיים של חיות במשקים תעשייתיים ובמעבדות הם נדירים ביותר בספרות הילדים.

2. האנשה מעוררת אמפתיה: רוב החיות הלא-אנושיות בספרות הילדים מואנשות: הן בעלות אברים אנושיים (כפות ידיים, שיני אדם), הולכות על שתיים, לובשות בגדים, מדברות, משתמשות במכשירים בסביבה מלאכותית, וטרודות בבעיות המעסיקות בני-אדם. כך מקבל דימוי החיה מעמד של סובייקט שניתן להזדהות איתו, ועשויה להתעורר אמפתיה מסוימת כלפי חיות ממין זה במציאות (אם כי האנשת חיות כרעות ואכזריות מעוררת שנאה כלפי חיות מאותו מין במציאות). ניתן לשער, שאהבת חתולים, למשל, מושכת ילדים לספרים על חתולים מואנשים, ודמויות אלה מחזקות את האמפתיה כלפי חתולים ממשיים. יתכן אף שספר כגון "הרפתקאות נמילי" (עודד בורלא, 1974) יעורר בילדים, לראשונה בחייהם, אמפתיה כלפי נמלים.

אולם כדי לעורר אמפתיה משמעותית כלפי חיות במציאות, ההאנשה צריכה להביע את עולמן הממשי, "לתרגם" אותו לשפת הילדים – וזו תופעה נדירה. למעשה, כאשר ספרות ילדים מפתחת רגישות כלפי הזולת, זהו כמעט תמיד זולת אנושי: "דירה להשכיר" או "מיץ פטל" מפתחים ערכים של שכנות טובה, סובלנות וחברות בין שכנים וחברים אנושיים. כמו כן, חיות ממינים המנוצלים על-ידי האדם באופן ממוסד ממילא נהנות פחות מחסותה של ההאנשה, בהשוואה למינים אחרים. למשל, בסדרת סיפורי נארניה מאת קלייב ס' לואיס קיימת הבחנה בין חיות מדברות לחיות שאינן מדברות, ורק את האחרונות מותר לאכול.

3. האנשה כהרחקה שוללת אמפתיה: נראה שהתפקוד העיקרי של האנשת חיות לא-אנושיות בספרות ילדים איננו יצירת אמפתיה, אלא ההפך מכך: זהותה של החיה המיוצגת נותרת כמעטפת בלבד, ללא כל תוכן הקשור לעולמן של חיות ממין זה במציאות. משמעות זו מועצמת על-ידי השימוש הנרחב (ב-37.3% מן הספרים שסקרתי) בדימויים של צעצועים בדמות חיות ולא של חיות ממש. תווית ה"חיה" מוטענת כולה בתוכן זר, שנלקח מתוך עולמם של הילדים, או מתוך עולם הערכים שמעוניינים המבוגרים להקנות לילדים. מושג החיה הופך לכלי שמבצעים עליו השלכה, כלי שערכו נתפס כערך השימוש שלו עבור האדם, עד כי החיה הממשית נותרת חסרת משמעות כשלעצמה. האפרוח טוויטי, למשל, אהוב על ילדים רבים, אך האהבה מוגבלת לדמות הדמיונית, בעוד שאפרוחים אמיתיים נתפסים כמוצר מזון, או כמושג מתחום החקלאות.

האנשה משכנעת דורשת הרחקה של דימויי החיות מתנאי החיים שלהן במציאות: התרנגולת ב"דירה להשכיר" אינה מנותקת מכלוב הסוללה בלבד, אלא גם מתנאי החיים של תרנגולות חופשיות בטבע. כאשר יוצרת הספרות קשר בין דימויי החיות לבין התנאים והערכים הפנימיים של החברה האנושית, נחסם הקישור בין מושג "התרנגולת" לבין עולמן של תרנגולות במציאות. הבעיות שמעסיקות חיות לא-אנושיות בספרי ילדים קשורות בסביבה הציוויליזטורית שבה הן מתוארות; אך גם כאשר הן מתוארות בסביבה טבעית אותנטית, כביכול, הסביבה מתפקדת, בעיקרה, כמאגר של מטאפורות לתנאי הקיום האנושי.4 פחדו של חזרזיר ב"פו הדוב" מחיות גדולות מייצג פחדנות של ילד קטן-מידות, ולכן אין בעולמו של חזרזיר מקום לחשש מפני חקלאים וציידים.

אם כן, גם במקרים שבהם ההאנשה מפתחת בילדים רגישות כלפי חיות לא-אנושיות, הרי ההאנשה עצמה היא שמכוננת את מיתוס אי-הפגיעה, ומשקל המיתוס גובר לרוב על משקלה של הרגישות. הילדים לומדים לחבב חיות מסוימות, אך בו-בזמן הם לומדים להתגונן מפני אחריותם לפגיעה בהן על-ידי אימוץ תמונה כוזבת של תנאי החיים והמוות של חיות אלה.

דימויים מרכזיים בספרות הילדים

אם תיאור עולמן של חיות לא-אנושיות בספרות הילדים אינו אלא מטאפורה לעולם אנושי, הרי שלא מדובר באנושות בכללה: ספרות הילדים היא תופעה שהתפתחה במעמד הבינוני העירוני, ובהתאם לכך היא נושאת מסרים טיפוסיים של המחשבה הבורגנית. צפיפות המונית, כליאה, זוהמה, ריצוף מכאיב, תאורה אינטנסיבית, מכשור חקלאי, פיטום, חליבה וכדומה – תופעות אלה אינן רק זרות למציאות הבורגנית, אלא הן גם חסרות עניין כמטאפורות למחשבה החינוכית הבורגנית. לפיכך, כאשר מיוצגות בספרים חיות אשר נתונות במציאות בתנאי ניצול תעשייתיים, הן כבולות למספר דימויים, המארגנים את פרטי התיאור באופן הרלוואנטי למחשבה הבורגנית, ובו-בזמן מנותק ממציאות חייהן של אותן חיות. הדימויים הבולטים הם:

1. הבית. הרפת, הלול, הדיר וכדומה מוצגים בתור ביתן של החיות השוכנות בו. מושג הבית נושא משמעות סמלית של בית אנוש, מבצר המגן על יושביו מפני הפגעים שבחוץ, ובהתאם לכך נוטים לאיירו כבעל קירות מוצקים, חלונות וגג מודגש; מחיצות בתוך המבנה מבטאות חדרים, המאפשרים פרטיות; מצעי קש ומכלי מזון מודגשים מבטאים את תפיסת הבית כמקום לאכילה ולמנוחה. כמטאפורה לבית בורגני, משמשים הרפת, הלול והדיר למגורי פרט בודד, משפחה אחת, או לכל היותר משפחות מעטות. ככל שגוברת רמת ההאנשה של החיה עצמה, כך גובר הדמיון בין ביתה לבית אנושי, גם אם המעטפת היא, למשל, מאורה או עץ ("פו הדב"); בסיפורים מסוימים אף מופיעים בתים משותפים ("דירה להשכיר").

2. המשפחה הגרעינית. דימויי משפחות של חיות שונות מייצגים מופת לחלוקת תפקידים חברתית ומינית בתוך החברה האנושית. המשפחה מורכבת מאם ואב נאמנים ואוהבים (גם במינים שאינם מונוגמיים בטבע) ומצאצאים. דימוי האם הוא סטריאוטיפ של "נשיות אימהית" (למשל: קנגה ב"פו הדב"): דאגנית, עסוקה בעבודות הבית, לבושה בסינר, במטפחת וכדומה. האב מייצג "גבריות אבהית", והוא חזק, עובד מחוץ לבית, נח בבית, לובש סרבל-עבודה וכיוצא בזה. הצאצאים מיוצגים כקבוצה הומוגנית או כאינדיבידואלים שונים (בעיקר הזכרים); הם נוטים לשובבות, אך לבסוף לומדים לציית להורים.

3. הכפר כהרמוניה בין האדם לטבע. למרות ההקשר הבורגני של ספרות הילדים, נפוצים בהם דימויי כפר (ב-35.3% מכלל הספרים שסקרתי). חיי הכפר מופיעים כפנטזיה בורגנית רומנטית, נוסטלגית, על עולם ישן וטוב; דימוי הכפר משלב סמכות וערכים של דורות קודמים עם ביטוי של התנגדות לניכור המודרני. הביקורת על החיים בעיר (למשל: בעיבודים מודרניים ל"עכבר העיר ועכבר הכפר", לה-פונטן) אינה נושאת מסר של שינוי סדרי החברה העירונית; המדובר במטאפורה, מופת בעניינים נקודתיים ולא מודל למימוש מלא, ואכן, רבים מדימויי הכפר מוצגים דרך עיניהם של ילדי-עיר שהגיעו לביקור. לכן חודר לדימויי כפר מסוימים לעג בורגני לפרימיטיביות הכפרית, המבוטא, בין השאר, בעזרת השימוש ב"חיות-משק" שונות לייצוג של חקלאים.

מרכיב מרכזי בפנטזיה הנוסטלגית של הכפר הוא הצגת היחסים בין האדם לסביבתו כהרמוניים. משק-החי נתפס כהתגלמות ההרמוניה: אין זכר לתיעוש החקלאות, הקיים במציאות, ועם זאת אין מדובר בטבע פראי; דימויי "היער" או "הטבע" מאפשרים גמישות רבה בהטענת כל פרט טבעי במשמעות מטאפורית, ללא מחויבות למודל של יחסים מוגדרים בין האדם (או דמויות מואנשות) לבין הטבע. המשק החקלאי, לעומת זאת, מוצג כטבע שתורבת מרצון. ניצולן של חיות לא-אנושיות מוצג כחלק ממערכת-יחסים הדדית, ברוח הקלישאות: "הפרה נותנת לנו חלב", "התרנגולת נותנת ביצים", וכדומה.

4. השליט הטוב ונתיניו האוהבים. סיפורים רבים על אדם יחיד בין חיות לא-אנושיות מעניקים לילד פנטזיה של כוח. כריסטופר רובין ב"פו הדוב" מספק מודל של הזדהות עם ילד-מנהיג, מעין מיזוג של הורה וראש שבט, מתוך התפיסה שהאדם הוא שליט טבעי של חיות ממינים אחרים. מערכות היחסים בין האדם לשאר החיות מייצגות ילדים מול אדם מבוגר, מבוגרים מול מנהיג, או אנשי כפר מול אדם ממעמד גבוה יותר. במקביל לכך, נתיניו של הילד-השליט שמחים בחלקם. במידה שחיות אלה מעוררות הזדהות, הסיפור נושא מסר לטובת צייתנות מרצון. בו בזמן, הוא מספק תמונה כוזבת של תלות החיות הלא-אנושיות באדם, והוא מהווה מקור לאמונות ש"החקלאי אוהב את החיות שלו", "טוב לחיות במשק" ו"הן זקוקות לאדם".

סיכום

ייצוגים של חיות לא-אנושיות מופיעים לנגד עיניהם של ילדים בגיל הרך הרבה יותר מאשר בתקופות מאוחרות יותר בחיים. במהלך שנות בית הספר היסודי נעלמות חיות אלה מן העיסוק היומיומי המודע של רוב הילדים, ולא נותר מהן אלא זיכרון לא-מודע של ייצוגים כוזבים.

הסתרתן של עובדות והמצאת נתונים כוזבים על הקשר שבין האדם לחיות ממינים אחרים נובעות, בחלקן, מרגשות אשמה ובושה ביחס לפגיעת האדם בהן. אולם חלק ניכר מן העיוות נובע מתוך ההיגיון הפנימי של איור וכתיבת ספרים לילדים, בהתאם למשמעות הרווחת של מושגי הילדות והחינוך. חיות לא-אנושיות מהוות עצמים נוחים להגדרה ולמיון, ובשלב מאוחר יותר – להשלכת העולם האנושי עליהן, ובעיקר העולם הילדותי; זהו מקור הפופולאריות שלהן בספרות ילדים.

היחס למינים אחרים ברוב רובה של ספרות הילדים הקיימת משקף אפוא את עולמנו הספישיסיסטי. ניתן ליצור ספרות ילדים אחרת, המכוונת לעורר רגישות, לחשוף מציאות ולעודד שינוי. אולם המגבלות הן רבות. יצירת ספרות ילדים אלטרנטיבית מחייבת הכרה לא רק בעוצמה שבה מושרש מיתוס אי-הפגיעה בקרב ההורים רוכשי הספרים, אלא גם בתכונות הפנימיות של הז'אנר הספרותי. יצירות אלטרנטיביות יוכלו, לכל היותר, ליצור שינויים קטנים ביחס לספרות הקיימת, מתוך שמירה על כללי הייצוג המקובלים – והספישיסיסטיים. התרבות אינה בשלה להציג בפני הילדים את מלוא הסיפור האמיתי.

(פורסם לראשונה: אריאל צבל, "איך הפכה הרפת לביתה של הפרה: מבט ביקורתי על ספרות ילדים," בתוך: נעמה הראל ואריאל צבל (עורכים), זכויות בעלי-חיים, (תל-אביב: אנונימוס, אביב 2002), עמ' 43-38. הסרסה המקורית כוללת איורים רבים וכתוביות, שכולם הושמטו כאן. גרסה של המאמר התפרסמה באתר אנונימוס ללא הערות ועם פחות איורים, והיא זו ששועתקה כאן ללא האיורים והקישורים הפנימיים, 6.2.2017).