פורפיריוס איש צור, פילוסוף ניאופלטוני, כתב בשנת 270 בקירוב את אחד החיבורים החשובים ביותר בעולם העתיק על הימנעות מאכילת חיות. החיבור שרד ברובו עד ימינו, והוא מכיל מגוון גדול של טיעונים התומכים בהרג חיות ובאכילתן, לצד הפרכה של טיעונים אלה. רבים מהטיעונים משני הצדדים עדיין משכנעים רבים בימינו, בעוד שטיעונים אחרים מעוגנים יותר באמונות שהשתנו או הוסוו.

נקודה אחת שמעלה פורפיריוס שייכת לכאורה לעולם עתיק וזר. המדובר בגרסה אפשרית (כנראה לפי מקור מהמאה הראשונה לפנה"ס) לתיאור התפתחותה של אכילת הבשר בתרבות הסורית/פניקית העתיקה בסוריה ובקפריסין:

"הסורים נמנעו בעבר מאכילת חיות […] ולא הקריבו אותן לאלים; אבל מאוחר יותר הם הקריבו אותן, במטרה למנוע רעות מסוימות [כלומר, להשפיע על האלים שימנעו רעות אלה], אולם הם כלל לא אימצו תפריט בשרי. במשך הזמן, על כל פנים, […] הותרה אכילת בשר. […] בתחילה, הם לא הקריבו שום דבר חי לאלים; אולם גם לא היה כל חוק שאוסר דברים כאלה, כי הם נאסרו על-ידי חוק הטבע. עם זאת, בזמנו של פיגמליון [מלך פניקי ששלט בסביבות 800 לפנה"ס], חשבו שבמקרים מסוימים צריך לפדות חיים בחיים [או נשמה בנשמה], ואז לראשונה הקריבו חיה שאוכלה לחלוטין על-ידי האש. זמן-מה אחרי הופעת המנהג הזה, נפל חלק מהמנחה השרופה על הקרקע, הכוהן הרים אותו, ומאחר שאצבעותיו נכוו מכך, הוא הכניס אותן לפיו מבלי משים כדי להקל על כאב הכוויה. לאחר שטעם את הבשר הצלוי הוא לא היה יכול לרסן את תשוקתו לאכול עוד ממנו ולתת חלק מהקורבן לאשתו. כשנודע לפיגמליון על הזוועה הזו, הוא הורה להשליכם מצוק תלול, והעניק את הכהונה למישהו אחר, אשר עד מהרה, לאחר שהעלה קורבן כזה והתפתה לאכול מהבשר, נענש בדרך דומה לקודמו. הדבר המשיך עוד ועוד, על כל פנים, ואנשים שהעלו קורבנות דומים נכנעו לתשוקה לאכול את הבשר מבלי להימנע מכך, עד שהמנהג הפך לנחלת הכלל, ללא עונש."

הסיפור הזה מעניין במיוחד בתיאור תהליך גילוי הבשר והלגיטימציה של אכילתו. עם זאת, המסר הכללי של הסיפור אינו יוצא-דופן: בעבר הרחוק היו בני-האדם פחות אלימים כלפי חיות, והמנהג של אכילת בשר מבטא התדרדרות ערכית. מסר כזה מוכר לנו, למשל, בפרשנויות מסוימות של המקרא (בראשית א: כח-ל; ט: א-ג), ואולי יש לו הד גם בהשקפות מדעיות מסוימות על התפתחות האדם. לכל ההשקפות האלה משותפת ההנחה, שאכילת גופן המת של חיות מהווה פיתוי עז לאדם. מצד אחר, לסיפור שהביא פורפיריוס יש היבט נוסף, שאם יש לו המשך כלשהו בעולם המודרני, נהוג להתכחש לו בתוקף: האמונה, שקיומו של אדם מחייב פדיון באמצעות הריגתו (הקרבתו) של מישהו אחר.

הציטוט מתוך De Abstinentia ab Esu Animalium, ספר 4, סעיף 15, מתורגם על בסיס שני תרגומים שונים לאנגלית.