תקציר

את ההתייחסות לזולת בתחומי דעת שונים ניתן למיין לשלוש גישות: הזולת כישות חברתית שקורותיה טעונים במשמעות מוסרית; הזולת כמושא להתעניינות מרוחקת וחפה מעמדות ערכיות כלפיו; והזולת כמושא למניפולציות בשירותן של מטרות טכנולוגיות-כלכליות. שלוש גישות אלה מאפיינות סוגי שיח מובחנים היטב, שמתחרים ביניהם על הסמכות לקבוע מיהו הזולת ומהו היחס הראוי כלפיו.

בתחומי דעת שונים, חיות זוכות להתייחסות בעיקר לפי הגישה האחרונה. הן נתפסות כמשאב לשימוש חקלאי ולשלל שימושים אחרים, משאב שהעניין בו נובע מהאתגר הטכני להפעילו ולנצלו, ומהתועלת שמופקת ממנו. התייחסות לחיות לפי הגישה השנייה אופיינית לביולוגיה, והיא מקובלת במיוחד ביחס לחיות שבני-אדם לא מקיימים איתן קשר נצלני סדיר. התייחסות לחיות לפי הגישה הראשונה, שנהוגה בעיקר בתחומי הרוח והמחשבה החברתית, היא תופעה נדירה. אמנם, בפועל תחומים אלה, ובכלל זה מדעי הרוח והחברה, גדושים בהתייחסויות לחיות. אך למעשה מדובר בהתייחסות אליהן בתור הון, מזון, כוח עבודה, אמצעי טכנולוגי וכדומה, או כסמלים לתכנים שעניינם בני-אדם בלבד. בכל הנוגע לחיות, מדעי הרוח והחברה מוותרים אפוא על סמכותם לקבוע מיהו הזולת ומותירים בתוכם ללא ביקורת מובלעות אוטונומיות של התייחסות ביולוגית ועוד יותר ממנה – התייחסות טכנולוגית-כלכלית.

כשמבקשים לעסוק ביחסי אדם-חיה במסגרת מדעי הרוח והחברה, האתגר הוא להתגבר על ההתבטלות המסורתית של דיסציפלינות אלה בפני הגישה הטכנולוגית-כלכלית והגישה הביולוגית בכל הנוגע לחיות. במילים אחרות, יש לתפקד כחוקרי רוח וחברה, כלומר, להתייחס לחיות כישויות חברתיות שקורותיהן טעונים במשמעות מוסרית.

התקציר מתייחס להרצאה שהתקיימה ביום העיון: חיה, אדם, חברה: כיוונים חדשים לחקר יחסי אדם-חיה, אוניברסיטת תל-אביב, 12.6.2014. העברתי אותה בגרסה מורחבת בקמפוס הר הצופים, האוניברסיטה העברית, 17.3.2016.