שמים את הבעיה על השולחן
יום אחד קמה גורית, בת 14, דפקה על השולחן והודיעה: "אימאבא, מהיום אנ'לא אוכלת בשר!"
אבא גיחך. אימא אמרה: "לא יעלה על הדעת!"
עברו שבועיים. אבא הפסיק לגחך. אימא המשיכה לנופף לגורית ב"עוף" מול הפרצוף ("מה שהילדה הכי אוהבת").
עברו חודשיים. אבא אמר: "גבירתי הצעירה, המשחק נגמר!" גורית אמרה: "לא יעלה על הדעת!" אימא החלה להשתיל נתחי בשר מוסווים בתבשילי ירקות. גורית זרקה הכול לפח. אבא רץ לרופא. אימא רצה לפסיכולוג. אבא האשים את "החברות של הילדה". אימא את אבא. אבא את אימא. שניהם את גורית.
וכך עד עצם היום הזה. אם לא נשבר שם אחד מן הצדדים כתוצאה מהפעלת כוח בלתי סביר.
התמונה מוכרת: הנער/ה רוצה להפסיק לאכול גופות של חיות מתות, ההורים לא מבינים מה לא בסדר באוכל, וזה נגמר ברע. בדרך-כלל אפשר היה למנוע את רוב העימות אילו היו שני הצדדים מבינים מה קורה שם בדיוק. חומר הסברה מטעם "אנונימוס" עשוי לעזור; אך כל עוד ההורים אינם מעיינים בו, הכוח לשנות דברים נותר בידי הנערים/ות: הגיע הזמן להבין את ההורים!
לפני הכול יש להודות שברובד האידיאולוגי מדובר בעימות בלתי נמנע. החרמת בשר (ומוצרים אחרים מן החי) מטעמי מוסר היא קריאת תיגר על הרגלי התזונה של ההורים, על הרגלי המחשבה שלהם, על רמת המוסריות שלהם, על מושגי המוסר של החברה שהם מהווים חלק ממנה. זהו מטען כבד המעורר תגובות התגוננות פראיות כשהוא נוחת קרוב, ואין כמעט מקום קרוב יותר מן הצלחת של הצאצא/ית. אמנם, אילו הייתה גורית מציגה את עמדתה בפני עוברי אורח בדוכן הסברה ייתכן שלא הייתה מנחיתה הצהרות בתקיפות כזו. אך גם הגישה החייכנית ביותר אינה מבטיחה ליישב את המחלוקת, לא בדוכן ההסברה וגם לא בבית.
על הראש של אימא ואבא
העימות האידיאולוגי הוא רק חלק מן התמונה. הוא עשוי להיעלם מתחת לפני השטח כשבמקומו נותרת רק אבחנתם של ההורים, לפיה חרם המזון החדש הוא בסך הכל ביטוי לרגשנות קפריזית ולמרד נעורים; אולי הם אף חושדים שמדובר במחוות ענישה כלפיהם או בהפגנת כוח נגדם. כמי שכל חייהם הביטו בכול מתוך עיוורון מוסרי ביחס לגורלו של כול יצור שאינו נמנה עם המין הביולוגי שלהם, הם אינם מסוגלים לראות כי ההתנגדות לצריכת מוצרים מן החי היא חלק מתפיסת עולם בעלת משמעות. התנזרותו של אדם צעיר מאכילת מוצרים כאלה או אחרים נתפסת בעיני הדור הבוגר באורח אוטומטי, כמעט, בתור שיגעון סתמי, אולי תולדה של אופנה חולפת; הרי הנער/ה נתפס/ת לאופנות שונות בלבוש, במוסיקה, בסגנון הדיבור – לא פעם בלי להבחין כיצד ההתניה החברתית מעצבת את ההעדפה הפרטית. מנקודת מבטם של ההורים, מנהגים אלה ארוזים כולם בעטיפה אחת – של חברת נוער זרה להם.
מעבר לכך, ההורים עשויים לראות בהימנעות מאכילת מוצרים מסוימים מקרה שגרתי של בדיקת גבולות היכולת הגופנית. התרשמות זו אינה מפתיעה, שכן דור הילדים שלהם דופק את עור התוף עם מוסיקה בווליום פיצוץ, מסניף ניקוטין ישר לסימפונות, משחיל טבעות מתכת בכול איבר אפשרי בגוף ואפילו נופל קורבן לאנורקסיה ולבולימיה ("אבל לא הילדה שלנו, כמובן!"). "צמחונות" או "טבעונות" נתפסות כסוג נוסף של הכרזת אוטונומיה על הגוף באמצעות פגיעה בו. למעשה, כשהרקע המוסרי אינו מובן דיו לא קל להבחין, במבט מרחוק, בין חרם כזה ובין אנורקסיה נוירוזה.
ודרך אגב, מדוע שלא יעלה בדעתם של ההורים שמדובר במאבק אישי נגדם? בסופו של דבר, אלו הערכים שלהם שעומדים לביקורת. כאשר יוצא/ת חלציך מטיח/ה בך קריאה שמבחינתך צצה משום-מקום, "חיות מתות! חיות מתות!" קשה להבחין בחיות המתות; ההטחה הופכת ללב העניין. הרי בעולמם של ההורים "עוף" או "בשר" הם מובן מאליו יומיומי: סחורות הצומחות על מדפי הסופרמרקט, דברים שבית-גידולם הטבעי הוא הפריזר, שמשמעותם הפשוטה והמיידית היא אוכל, בריאות, תיאבון, חמימות משפחתית, אווירת חג, תרבות, מסורת. בסך הכול מדובר ב"מוצרי צריכה": בדיוק מה שרואים בפרסומות. גם אם ייפער סדק בחיזיון כוזב זה, ודרכו אפשר יהיה לראות שה"מוצר" אינו אלא יצור רגיש שחי בסבל והומת באלימות – אפילו אז יוכל הרגש המוסרי להמשיך לישון בשקט. לפי תפיסת העולם הרווחת בתרבות שלנו, החיות הללו – בעלות ארבע הרגליים או הכנפיים – "נועדו" לשרת את המין האנושי; הן "חלק משרשרת המזון", הן "נטרפות מטבען", ובכלל – מעצם מהותן המבויתת הן דיירות של רפתות ולולים, שם "מעניקים להן חיים" ו"דואגים לכל מחסורן"!
לא קל לאכול אחרת
אז מה קרה לגורית? הסדק שנפער מול עיניה במעטפת האשליות של מוצרי הצריכה נהפך לחלון שקוף וגדול: גורית איתרה את הקשר שבין המשחטה לפריזר, היא למדה על דרך הייסורים של החיות לפני המשחטה, ועתה היא חשה כיצד האידיאולוגיה השלטת, שעד כה עטפה אותה כשכבת מגן נעימה ומרגיעה, מתחילה להתכווץ סביבה בכוח חונק. אין ספק, אלו הן תגליות עצומות, שינויים אדירים. ואף על פי כן גורית עדיין ניצבת בשתי רגליה בתוך עולמם של אימאבא. החלופה היחידה שהיא יכולה לראות לעולם הזה היא… אותו עולם עצמו בלי האכזריות השוררת בו: אותן ארוחות עצמן ללא בשר על הצלחת (וללא מוצרים אחרים מן החי, אם החלון שהתגלה אכן שקוף).
כאן בדיוק טמונה הבעיה. לא רק עקשנותם של ההורים מונעת מהם לכבד את הבסיס המוסרי העמוק של החלטת בתם, או אף להבחין בעצם קיומו. האמת היא שהתפוחית פשוט לא נפלה רחוק כל-כך מהעץ: הוריה של גורית מתרשמים מן הדמיון הרב שנותר עדיין בין תפיסת עולמם ובין השקפת בתם, והם מתקשים להבין על מה כל הרעש. וצריך גם להודות כי החלק שבחרה גורית להוציא מארוחותיה הוא מרכיב מרכזי בתרבות המזון של המערב המודרני, ואם מסלקים אותו סתם כך – באמת לא נשאר הרבה. ההורים רואים את יקירתם קורעת נתח עצום וחיוני מעולמה, בדיוק משום שזה מה שהיא מראה להם (ככה זה – התוכן המוסרי שהיא יצקה לארוחותיה אינו מונח גלוי על הצלחת). הם רואים אותה נתונה בסכנה, וההזמנה להשתתף במנהג החדש אף מצטיירת כסכנה לעצמם; מבחינתם, הם נאלצים להפגין שרירים הוריים. אם כן, כשהם מנסים להגניב שרירי תרנגולת מבושלים לצלחת של "הילדה" ייתכן שהדבר נעשה מתוך דאגה כנה לבריאותה, ואפילו דאגה מוצדקת: "קודם היא הייתה אוכלת הכול, ועכשיו היא לא אוכלת כלום!" מלבד קצת ג'אנק-פוד שאינו כולל מוצרים מן החי, ובננות. היא באמת תגמור בבית-חולים, "כמו הבת של השכנים, המסכנה".
מי שאוכל לבד…
מסתבר שכדאי לגורית להציג בפני הוריה חלופה מלאה ומגובשת לעולם המזון שלהם. אך היכן אפשר למצוא חלופה גורפת כזו? הרי הניצול של חיות ממינים שונים טבוע בתרבות שאנו מהווים חלק ממנה עמוק עד כדי כך שבקושי אפשר אפילו לדמיין מציאות ללא ניצול! למרבה המזל מבצבצים בסביבתנו איים קטנים של אורח חיים חלופי, ואפשר למצוא את הדרך אליהם. אולם דרך זו חסומה כול עוד רואים ב"צמחונות" מצב סביל, של צמצום אפשרויות התזונה הקיימות, ולא מצב פעיל, של מעבר לאורח חיים אחר, עשיר ומלא בפני עצמו. לא מדובר כאן במעבר ל"תחליפים" – מונח המבטא געגועים נצחיים "לדבר האמיתי". עולם המוצרים מן הצומח מלא וגדוש ב"דברים אמיתיים" בפני עצמם, ואותם יש לגלות. סילוק הגווייה מן הצלחת מועד לכישלון אם לא נשאר שם דבר מלבד ג'אנק-פוד ובננות; אולם גם "שניצל טבעול" אינו פותח פרק מבטיח ביותר בכינונו של אורח חיים חלופי, אם לא נלווה אליו גילוי הסויה בצורות עיבוד אחרות שלה, התלויות באפשרויותיו של הצמח עצמו ולא בכבילתו החקיינית "לדבר האמיתי". כמובן, גילויים כאלה לא יתרחשו פתאום מעצמם; כדי לשרוד על אי של תרבות חלופית צריך ליצור קשר עם הקהילה שכבר חיה שם – דרך ספרים, כתבי-עת, אתרי אינטרנט, ארגונים, חנויות "טבע" – ו"צמחונים" בשר-ודם. לאחרונים יש יתרון עצום: לא זו בלבד שהם מהווים הוכחה חיה לעובדה שאינך היחיד/ה שנותר/ה מחוץ לחגיגת הצרכנות הרצחנית שמסביב, אלא גם אפשר לחלוק עימם מידע ומוצרים, ואפילו – מומלץ ביותר – להתכנס יחד למבצעי בישול וטעימה משותפים.
יחס (רציני) גורר יחס
אם כן, הורים הניצבים מול נער/ה המכריז/ה: "מהיום – די לבשר!" תופסים את ההכרזה הזו כמעשה ילדותי של מחאה (ולא חשוב נגד מה בדיוק). הפה הילדותי סגור ב"לא רוצה!" המוכר היטב מימי ה"אם לא תאכלי את הדייסה לא תגדלי!". לעומת זאת, אילו הביאה גורית הביתה מוצרי מזון שאימא ואבא לא שמעו מעולם על קיומם (ושקנתה בחסכונותיה האחרונים – מחיר ההכרזה על עצמאות תזונתית); אילו בישלה לכול המשפחה כמה מנות לא מוכרות; אילו הציבה במטבח ספרי בישול מתאימים וספרים על תזונה; אילו קראה בסלון ספרות רצינית (ולא שניים וחצי עלונים של "אנונימוס") על מוסר, על הרגלי תזונה או על משקי-חי תעשייתיים (רצוי באנגלית! ורצוי שההורים יעזרו בתרגום!) – אילו עשתה גורית את כל אלה – אז היו הוריה חשים שהם ניצבים מול מעשה בוגר של נטילת אחריות, מצב המחייב אותם להתמודד ברצינות – לא עם שיגעון נעורים חולף אלא עם תרבות של ממש, שחדרה לחייהם בתיווכה של הבת. ההימנעות מאכילת מוצרים מן החי הייתה הופכת לחלק מן התמונה, לא יותר.
הצלחת הגישה המוצעת כאן אינה מובטחת, כמובן. עימות אידיאולוגי חזיתי ומלחמות כוח אישיות במשפחה עלולים לטרפד כול מהלך שקול. אולם האסטרטגיה של הצהרה דרמטית, נעילת הפה ומלחמות סביב השולחן היא מרשם כמעט בטוח לכישלון. ואפילו כשההורים אינם מתנגדים כלל להחלטת הבת או הבן, הסיכוי שלו/ה לשמור לאורך זמן על הרגלי תזונה נזיריים הוא סיכוי קלוש. ההימנעות, כשהיא נערכת ללא פעולות איזון, מותירה אותך בתוך עולמם של הרגלי התזונה הדומיננטיים בחברה שלנו, עם חסר גדול מול העיניים ובתוך הגוף. רק חיפוש פעיל, מתמשך וסבלני אחר אפשרויות תזונה חדשות ותרבות מזון שונה יכול לבסס אורח חיים יציב לטווח ארוך, מתוך מחויבות לרמת מוסר גבוהה יותר, לא רק ברמה התיאורטית אלא גם באופן מעשי.
אם כן, אולי:
יום אחד קמה גורית והביאה שקית מצרכים… וספרים… וסימנה טריטוריה על הכיריים…
ולאחר חודשיים, או שנתיים, אימא מתלוננת שאין בכלל מה להשוות את הטעם (ובכל זאת אוכלת בעיקר סויה, בגלל הסיפור עם הסידן, ועם הכולסטרול), ואבא מתעקש שכל הטבעונים מגזימים נורא (אבל לא נוגע יותר בבשר לא מעובד, כי זה מזכיר את התמונות ההן, מהמשחטה).
הטקסט הופיע בשינויים קלים בכמה מפרסומי אנונימוס במחצית הראשונה של שנות ה-2000 (למשל: באתר הצמחונות הישראלי ובחוברת "צמחונות בקלות"). הגרסה המופיעה כאן נשמרה ב-25.2.2002, וגרסה מוקדמת יותר נשמרה ב-26.1.2000. עריכה לשונית נוספת: 1.3.2021.
