למה לדבר על אוכל?

יגאל וגלית, זוג מיושב, כבר יודעים מעט ממה שעבר על הארוחה שלהם כשהייתה בעל-חיים. עכשיו הם רוצים לנסות להיות צמחונים (אולי אפילו טבעונים!). אבל יש קצת בעיות. הם "לא מתעניינים בבישול". הם "לא ממש בקטע של זכויות בעלי-חיים". ירקות מגעילים אותם (חיוך נבוך: בגיל שלוש הכריחו אותו לאכול עגבנייה). חוץ מזה, הם מכירים אנשים שניסו להיות צמחונים ו"זה עשה להם רע". ובכל זאת הם רוצים לנסות לוותר על בשר.

מוזרה, הגישה של יגאל וגלית. רוצים שינוי – אבל מסרבים ליצור תנאים, שיאפשרו לשינוי להתרחש. ובעצם, איך נוהגים אפילו רוב הטבעונים החדשים שאני מכיר? אולי אתקל פעם גם ברבים מהם ואגלה, שגם אלה קורבנות של עגבניית-ילדוּת, ושמעולם לא מצאו בעצמם כוחות לגשת לאוכל בדרכים חדשות? לכאורה, הכל פשוט מאוד. צריך לוותר על מוצרים מן החי? אז מוותרים! מישהו הטיח בך את עובדות החקלאות הנוראות ואת הזעקה המוסרית העולה מתוכן, אז בחרת לעבור לתזונה צמחית. איש לא הזכיר את הצורך בשינוי גורף בהרגלי התזונה, באורחות החיים ובמחשבה. פחדו להרתיע אותך!

אבל לא פעם המסר הפשוט – די לבשר-ביצים-חלב! – מוקא בחזרה, מעוכל למחצה, מתוך שגרת השניצל, החביתה והגבינה. דווקא מי שרוצים להפסיק לאכול מוצרים-של-ניצול שבים וקובעים, בטוחים בעצמם כמו חוק-טבע, שאין מה לאכול, והבריאות, וקשה. לכן חייבים לדבר על אוכל. ובמלוא הרצינות.

הסיפור שלי

מעל ומעבר לשיקולים של בריאות או נוחות: אם עינו מישהו או הרגו אותו כדי לייצר "אוכל", אני לא אגע בזה. נכון, העינוי וההרג קיימים בתהליכי ייצור כה רבים, עד שלא ניתן להתחמק משותפות להם, דרך צריכת אלף ואחד מוצרים תמימים לכאורה. אבל צריכת בשר, ביצים וחלב היא העוול הבוטה ביותר – ואיזה מאמץ נדרש כדי להימנע מכך? אני לא חש מאמץ כלשהו. גם איני מאמין, שהטבעונות תדרוש ממני אי-פעם מאמץ מהותי. קל למצוא מוצרים "חלופיים", שלא גרמו עינוי והרג במהלך הייצור שלהם. מוצרים לא פחות טובים, ואולי אף טובים יותר.

למדתי זאת על גופי. כשהייתי בן 19, החמירה מחלת האסטמה שסבלתי ממנה שנים רבות. חרחרתי בזעם שעות מדי יום, סוחט ללא הועיל את משאף הוונטולין ומיואש מהרופאים, שהציעו לי עוד ונטולין. שלושה ימים לאחר שהפסקתי לחלוטין לאכול מוצרי חלב – נעלמה האסטמה, ובמשך 15 השנים שחלפו מאז, לא תקף אותי קוצר-נשימה אלא בעתות מחלה ומאמץ חריג.

כשמונה שנים לאחר מכן התחלתי לחלות הרבה, במחלות שונות. כשמאחורי 13 שנות התנזרות מבשר, וצריכת ביצים מצומצמת (בטרם הכרתי בתביעה להימנע לחלוטין מצריכת ביצים), הסכמתי להקשיב לרופא שפגשתי במקרה, מטפל ותיק בצמחונים ובטבעונים. הדוקטור הכריז, שעלי להרחיב באופן משמעותי את מגוון המזונות הצמחיים שבתפריטי, והורה לי לבלוע בקביעות, מדי יום, כמוסה של חומצות אמינו, וכמוסות נוספות במחזורים תלת-חודשיים: מולטי-ויטמין; קלציום-מגנזיום-בורון; מולטי-ויטמין; ברזל, חומצה פולית וויטמין B12 למציצה. "הכל ממקור טבעי", הוא הדגיש. עיקמתי אף, אבל מה כבר יכולתי להפסיד. תוך מספר חודשים הפכתי בריא יותר מאי-פעם בחיי, ולתדהמתי אף גיליתי, שהרגישות החריגה שלי לקור – קללה שליוותה אותי מינקות – נעלמה כלא הייתה.

הסיפור האישי שלי חסר כל תוקף סטטיסטי, ויש רופאים שממש יתעצבנו לשמוע אותו. אבל הוא מזכיר לנו, שלא "טבעונות" ולא "אכילת בשר" מבטיחות בריאות או חולי, אלא הפרטים המדויקים שמרכיבים את התפריט. אפשר לחלות או ליהנות מבריאות טובה, עם מוצרים מן החי או בלעדיהם. במקרה שלי, החולניות התפתחה בתנאים הפוגעים בצעירים רבים, טבעונים וטורפים כאחד – עם השקיעה בתפריט דל של סטודנט עסוק, לאחר ההתנתקות ממטבחה הצמחי והמצוין של אימא. ציות להוראותיו של הרופא ה"לא-קונבנציונלי” הראשון שנתקלתי בו החזיר אותי לקו הבריאות, ובגדול.

אין בשר – אין כוח

דרור נגרר אתי למסעדה הודית וויתר למעני על בשר הצוהריים שלו. הקרבה אדירה: הוא ידע שיישאר רעב. אלא שהבהאט דאל שאכל (אורז-חומוס, בתרגום עילג) הותיר אותו המום. היה לו טעים, והוא יצא שבע, ממש שבע, ולאורך זמן. עדיין הספק אכל אותו: "זה לא יכול להיות!". שובע על טוהרת הצומח מדאיג עד כדי כך, שלא שמים לב כיצד אנחנו נוהגים לאכול, נניח – חומוס או פלאפל – ויוצאים מפוטמים, חסונים ורגועים, כל עוד לא נלחש באוזננו השם המפורש "צמחונות!!!".

אנשים אינם אוכלים מזון. הם אוכלים סמלים ודימויים. "הגוף צריך בשר", משננים לנו, "הגוף צריך חלב", שבים והולמים בנו, ואז מכריזים בלהט, שנטילת כמוסות של ויטמינים ומינרלים תהרוס אותנו, "כי זה לא טבעי". מתחת לחזות המדע וההיי-טק של תרבות המערב בפתח המאה ה-21 מבצבצת מנטליות של ימי-הביניים: אנחנו מאמינים, שהגוף ניחן בכוח טמיר לזהות את מקור החומרים שנכנסים לתוכו. כל מולקולה נושאת תווית של יצרן, על כל אטום מוטבעת חותמת הרקמה שממנה הופרד. המסר הפשוט של הביוכימיה לא הופנם עדיין: הגוף צריך חומרים מסוימים! לא חיות מסוימות, לא צמחים מסוימים, לא שמות של מנות, לא שמות יצרנים. נכון, כולנו יודעים לדפוק על השולחן מושגים חזקים כמו "חלבונים!" ו"סידן!". המתקדמים יודעים אפילו למלמל על "ספיגה בגוף". אבל כל זה מראית-עין של "מדעיות", שמאחוריה מסתתר עולם של תדמיות ואסוציאציות, המנותקות לחלוטין מן ההקשר היבשושי של הפיזיולוגיה של הגוף החי. מי שאוכל פר יהיה חזק כמו פר! (ולמי שאוכל גזר יצמחו עלים על הראש).

אין מה לאכול!

רוני נחושה בדעתה שלא לאכול חיות מתות, אבל אין לה מה לאכול. ביום שישי יורדת כל המשפחה על גווייה של תרנגולת, ולרוני אין מה להתלונן – הרי סידרו לה שניצל טבעול (30 שניות במיקרוגל). מעל הצלחות מתחרים ביניהם בני-המשפחה בהפגנת קולות הנאה לעגניים. נשמה רחומה אחת מנידה ראש: "חבל שאת לא יכולה לאכול". שש מנות מוגשות שם, ועבור חמש מהן לא קיפחה אף תרנגולת את חייה, אבל לרוני אין מה לאכול. כי עד שלא ייכנס לצלחת שלה דימוי ראוי לשמו של מנה עיקרית, יישאר כל האוכל שבעולם בגדר "תוספות", שמעליהן מתנוססת מצבה מגעילה של טבעול נא למחצה. המגוון המרהיב של דגנים וקטניות – אם טורחים להכיר אותם, השפע המתיש של מתכונים טבעוניים – אם מתאמצים לנסות, המבחר המפתיע של מוצרים טבעוניים מוכנים – אם פשוט ניגשים לחנות וקונים – שפע "מנות עיקריות" לתפארת! אבל המשפחה כבולה לפולחן ה"עוף בתנור" שלה, ורוני לא יודעת לאפות לעצמה פולחן אחר. אז גם בדירה שלה, עם המקרר שלה ועם תנור הגז שלה – אין לה מה לאכול. חברים מספרים על חמין סויה, על טופו מתובל באריזה, על דים סאם צמחי… כן, כן, אבל מה אפשר לאכול?

נו, ובאמת, מה אפשר לאכול? שאלה משונה. כמה מן מהמוצרים הצמחיים שעל מדפי הסופרמרקט טעמת? על מה מן ההיצע העצום שבחנויות הטבע אפילו לא הסתכלת? ומה אוכלים החברים (הטבעונים)? אפילו המסעדות, הכל-כך לא-טבעוניות, הן מאגר אינסופי של מנות צמחיות למהדרין. ומעבר לפינה ממתין אוקיינוס של ספרי בישול, של תרבויות אכילה שלמות, הגדושות במוצרי מזון מן הצומח… קל כל-כך לנסות בכל שבוע (לפחות!) תבשיל חדש, מאפה לא מוכר, קינוח שיצא כעת לשוק, או זרעי צמח שלא ידעת על קיומו. רחמים על אנשים שמתלהבים מעוף צלוי!

רגע, הם לא צודקים, שהתזונה הצמחית מוגבלת? בטח צודקים. אבל בסופו של דבר, הם פשוט מעדיפים את האוכל הישן והמוכר: תחושת ההגבלה נובעת מן הוויתור על המוכר, לא מן הוויתור על השפע. מעט ההרפתקנים הקולינריים, שאכן מכניסים הכל לפה, נאמר – פשפשים או מוחות של קופים – נתפסים בעיני "האדם הנורמלי" בתור, ובכן – אוכלי פשפשים ומוחות של קופים ("עדיף כבר להיות טבעוני!").

השֶמֶן המגניב והירק החְנון

מוטי מבלה: יושב על מנה צ'יפס בשמן שרוף, מטביע אותה במלח ומזמין פחית קולה שנייה. מחר, בבית, בישול ביתי: צ'יפס בשמן שרוף, גיגית מלח ובקבוק ליטר וחצי קולה. לאוכלי הבשר הוא מכין תשובת-מחץ: "אתם אוכלים המבורגר? גם אני. (מסויה). אתם אוכלים צ'יפס? גם אני. מה חשבתם שצמחונים אוכלים, חסה?" רוצה לומר: "לא צריך לוותר על כלום כדי להיות טבעוני! תמשיכו כרגיל, רק בלי בשר-ביצים-חלב." לא צודק? צודק מאוד!

אבל הוא גם אומר: "אתם דופקים לעצמכם את הגוף עם שמן-מלח-סוכר? גם אני, חברה'. אתם מפרקים לעצמכם את הצורה בלי ויטמינים-מינרלים-סיבים? גם אני! להתראות בקופת-חולים… וכשדוקטור אקמול ישאל אותי מה אני אוכל, אני אאמין לו שהכל בגלל הטבעונות." והחברה', כשייסתמו להם העורקים, ייצאו שפופים מהדוקטור עם מרשם לצמצם בבשר ולהוסיף פִּלפּל ועשרה שקדים ליום. "הגזמנו קצת", הם יגידו. גם מוטי יעשה חשבון נפש: "הייתה תקופה שניסיתי להיות טבעוני", הוא יאמר, ומעל לביצה שלוקה שנגזלה מתרנגולת נכה הוא יוסיף: "לא הלך. בגלל הבריאות".

ג'אנק פוד לטבעונים זה לא ג'אנק פוד לאוכלי בשר. שעון המחלות מתקתק עבור אלה וגם עבור ההם. אבל טבעונים הם מיעוט, מיעוט קטן. ובשעת סכנה יעדיפו כולם, כמעט, לברוח אל חיקה הבטוח של ה"נורמליות". טבעוני חייב לאכול מזון בריא, כי אם הוא חי על זבל, ימי הטבעונות שלו כבר כמעט מאחוריו.

"אבל", מניף מוטי את דגל האינדיבידואליזם הג'אנקי, "זה מה שאני אוהב!", ומבט עוין בחסה: "זה לא טעים לי!" כלומר, אנחנו אמורים להאמין לו, שהטעם מגובש ומקובע לחלוטין בגיל 25, או 55, או 15: להאמין שבקטלוג הטעם הקיים אין מקום להוספת פריטים, שהיחס לפריטים קיימים אינו יכול לעבור שינוי, ושטעם הוא "נתון ביולוגי טהור", שאינו תלוי במשמעות שאנחנו מייחסים למזון.

אולי צריך להודיע לכל פרסומאי המזון: "רוצו להחליף מקצוע! הטעם הוא אישי וראשוני, וכל התדמיות שאתם מנסים להדביק לאוכל לא ישנו כלום!" הם ודאי יקשיבו בנימוס, אם רק יואילו להתפנות מספירת הממון שגרפו בזכות אמונתם התמימה, לפיה אנשים אוכלים סמלים ותדמיות – החל בתמונה שעל אריזת המוצר, וכלה בגירוי שנגרם בבלוטות הטעם.

לא אוהב לבשל, אוהב אותי!

"הכל טוב ויפה", אמרו לי יגאל וגלית, "אבל אנחנו שונאים לבשל. ואין לנו חנות טבע בסביבה. ואוכל צמחי מוכן יקר מדי. ויגאל לא נוגע בירקות. וגלית בדיאטה. ובכלל, אין לנו זמן." (טוב, לפחות הם לא יזמינו יותר כבד אווז).

תרגום: "הסיפור של התרנגולות ממש נורא. האמת? היינו ממש רוצים להיות מחוץ לכל זה. אין איזו עצומה לחתום עליה? מה, צריך עוד משהו? מה, ממש לעשות?! מה עוד אתם רוצים, אתה והתרנגולות שלך, לשתות את הדם שלנו?!" (מה, אני לא מגיב ככה לנודניקים?).

תרגום לתרגום: "שמע, טוב לנו בחיים. טוב לנו עם עצמנו. לא היינו רוצים לשנות כלום – מי יודע לאן יוביל אפילו שינוי קטן! מזל שיש לנו כוח בידיים, לקבוע שממשיכים בדיוק כמו שהיינו תמיד… ואנחנו ממש עלא כיפאק, לא? לב-זהב! מרחמים אפילו על תרנגולות!" (כן, בוודאי. מלבד פרט טכני קטן: בכספכם אתם מכוננים יום-יום את חקלאות החי המתועשת, את הגהנום עלי אדמות. אבל אתם עלא כיפאק, כי לא ידעתם. כבר שמעתם על זה כמה מילים? אין מה לדאוג, מחר לא תזכרו).

מוסר השכל? בבקשה: מי שרוצה להיות טבעוני ורואה לפניו מחסומים גבוהים, יוכל לרחף מעליהם אם ישתחרר ממטען עודף של שביעות-רצון עצמית. הנה, בכך מתחילה הטבעונות לדרוש יותר מסתם ויתור על מוצרים מן החי: צריך ללמוד על החיות שמאחורי הסורגים, על התרומה שלך למצבן – ופתאום כבר לא כל-כך טוב לך עם עצמך. משהו רקוב בעולם הזה. משהו נורא. שגרה יומיומית: פצעים ומחלות. שגרה יומיומית: שיגעון בתוך כלובים זעירים, רעב, צמא. אלימות ורוע ואטימות. משהו רקוב בעולם הזה, שגרה יומיומית של סכינים ואדישות. ואני שותף לזה!

תחושת האחריות האישית צומחת בהדרגה, על מצע של עבודת לימוד. לא צריך לקפוץ ראש לתוך החרם על המוצרים מן החי – יש לצעוד לתוכו חמושים במטען של מעורבות, היכרות וידע, שיחזיקו אותך חזק כשיופיעו הקשיים. מדהים, עד כמה הופך הבישול אטרקטיבי יותר, כשהעולם כבר לא נראה כל-כך בסדר, כשאני כבר לא כזו נשמה טובה. פתאום צצים מוצרים מעניינים בחנויות. הנה, רואים שאפשר לטעום משהו עם שם לא מוכר, מגלים פתרונות בריאים. פתאום מתפנה זמן.

אני אזרח חופשי במדינת תנובה

תורת המוסר של תרבות הצריכה על רגל אחת: לאדם יש זכות לנסות הכל! לא, בעצם זו חובה, חובה לנסות הכל!

אבל לא להגזים, איש לא דורש מאתנו לנסות פשפשים או מוחות של קופים: כדי להיות אזרח טוב (כלומר: צרכן טוב) מספיק לצרוך ללא הגבלה כל מוצר שקיים בשוק המהוגן, של הבורגרים והקולות. אנחנו מרוויחים את האשליה שיש לנו חופש לבחור, והיצרנים השמנים, שקובעים את ההיצע הנתון לבחירה, מרוויחים את הכסף ואת הוקרת התודה שלנו. כך מנגנת בנו האידיאולוגיה של הצרכנות.

אז כשאנחנו אומרים, שטבעונות היא בסך הכל החלפת מוצרים מן החי במוצרים מן הצומח, אנחנו משקרים: הרי לא אוכלים מזון, אלא סמלים. שינוי בתפריט הוא שינוי ערכי: כל ניסיון להגביל את תפריט המזונות האפשריים הוא פגיעה בערכי הצרכנות המקודשים. הבעיה בתביעה לטבעונות איננה התביעה לוותר על בשר, ביצים וחלב – אלא עצם התביעה לוותר. לוותר דווקא במקום שזוהי זכותנו – לא, הרי זו חובתנו! – להיות בלתי מוגבלים.

אפילו טבעונים מטעמי בריאות פוגעים בסדר החברתי הטוב: במקום לשלם ולשתוק הם מדברים על בריאות. אבל טבעונות מטעמי מוסר היא כבר פשע של ממש: כאן מדיחים לחלוטין את המוצר ממעמדו הנכבד כמוצר, כמותג, כפנטזיה-של-פרסומות – ומפשפשים בחולניות בכל ההיסטוריה המשעממת שלו. הופכים את מאמא עוף לאפרוח מעוות, שחי חודשיים של עינויים עד שנרצח! וזה הגרוע מכל: הטבעוני מטעמי מוסר בוגד בזכותו לצרוך כל דבר שניתן לצרוך, מפר את חובתו לצרוך מבלי להקדיש הרהור משומש אחד למחיר ששילם מישהו אחר עבור המוצר שקנה.

לגעת בשורשים

חברים טובים שלי שולפים קלף מכריע: "טבעונות זה עניין לצפונבונים, כי האוכל הטבעוני יקר יותר!" בצייתנות צרכנית אני ממהר להשיב, שמוצרים מעובדים (ארוחות טבעונבוניות קפואות להכנה מהירה) או מוצרים אקזוטיים-מיובאים, מן הצומח כמו גם מן החי, הם יקרים, ואילו מוצרים צמחיים פשוטים הם זולים כל-כך, עד שניתן למלא בהם מזרון ולהחליף אחת לשבועיים.

אבל רגע, רגע. למה, בעצם, לקנות בזול? עיני החברים הטובים נפערות: ברור שהשתגעתי. או שאני מתחזה. מה יכול להיות מובן מאליו יותר מן הזכות לקנות בזול?

המובנות-מאליה של המחירים הזולים היא הרקע להופעת הזוועות של חקלאות-החי המתועשת. הפקת מוצרים חקלאיים בשיטות מתועשות היא זולה, הרבה יותר זולה, מן השיטות המסורתיות. ייעול השיטות לגידול צמחים פטר את אנשי המערב מאימת הרעב; במקביל לכך עברו ייעול גם השיטות לניצול חיות – ובכך חוסל מעט החופש שהיה להן בחקלאות המסורתית. המחיר הזול של המוצר היווה תנאי הכרחי לעלייה, שחלה במאה-מאתיים השנים האחרונות, בצריכת בשר-ביצים-חלב במדינות המתועשות; עלייה שמשמעה רמיסה מוחלטת של החיות, הכלואות במתקני העינויים של המשק החקלאי המתועש. זול זה רצח.

לשיחה נכנס חבר טוב אחר, איש צמחים ומוסר. "תיעוש או לא תיעוש", הוא אומר, "טוב שיש אוכל צמחי בזול. למי יש כסף לחקלאות אורגנית?!" חזק ומדויק. חקלאות צמחית לא-מתועשת עולה ביוקר: יותר עבודת אדם, פחות רעלים שפוזרו נגד הפסדים כספיים. ואולי, אם התווית "אורגני" לא משקרת, גם פחות מכונות רצחניות, והרס מצומצם יותר לביתן של החיות, בשדה. לא שווה את הכסף? שווה, אבל לא זו הבעיה: הבעיה היא לסובב את כל הברגים במוח, ולארגן שם סדר מסוג אחר, בין הסלולרי החדש לטיול בחו"ל: "אוכל לא צריך להיות זול!"

אוכל הוא לא מה שמספרים. האתוס הטבעוני מגלה לנו, שלכל "מוצר" יש היסטוריה חומרית. הכרה זו מחלחלת מן הגישה כלפי החי לגישה כלפי הצומח. לא שהצמחים חושפים פתאום משקל מוסרי סמוי משל עצמם. וגם לא מדובר רק בהשפעת השיטה החקלאית על חיות הבר. מושג המוצר עצמו משנה את משמעותו. אם אפשר לבחור בין מותג ערטילאי לבין שם של משק עם כתובת ומספר טלפון, ברור על מי ניתן לסמוך. אפשר אפילו להגיע לשם: "שלום, רציתי לראות איך גדל האוכל שלי". החוטם העירוני מרחרח את רגבי השדה האורגני, וטוב שהאנשים הנחמדים שם ישמעו, מדי פעם, שלמישהו אכפת שהם לא מרעילים נברנים. והאוכל נראה אחרת, מהשורשים עד לצמרת.

מתכון להכנת דימויים אכילים מן הצומח

חד וחלק: הקשיים לעבור לתזונה צמחית אינם נובעים מטעם, מנטייה, מזמינות, מחולניות או מעוני. הבעיה מתחילה ונגמרת במשמעות שמייחסים להחרמת מוצרים מן החי. מזון צמחי הוא "לא טעים" רק אם לא מתחשק להתנסות באפשרויות חדשות; הטבעונות "גורמת מחלות" רק אם מחפשים תירוץ לחזור להיות "כמו כולם", או כשחיים על תפריט מטופש באמת; תחושת "אבל משהו חסר" נותרת רק אם לא פילסת לעצמך דרך אל עבר תרבות אכילה חדשה; ובשר שב להיות "מגרה" רק אם אינך רואה, כי על הצלחת שמולך מוטלת גווייה מרוטשת של סובייקט שנרצח.

מעטים הם האנשים שהטבעונות היא, עבורם, הרגל פשוט לחיים, קל ובריא. הם ממילא לא זקוקים לעצות. אך עבור רובנו, החרמת מוצרים מן החי היא אתגר קשה. ומהי הדרך להקל מן העומס? להתאמץ עוד יותר! המאמצים מתנקזים, בסופו של דבר, בכיוון אחד: הצטרפות לקהילה של טבעונים, דרך התנועה לשחרור בעלי-החיים. בתוך שגרת הפעילות נגד זוועות החקלאות המתועשת, פושטים המושגים הישנים של ייצור מזון ושל צריכתו את כל משמעותם המוכרת, ומוטענים במשמעויות חדשות. קשה לזה לקרות בין זוללי בשר-ביצים-חלב; זה יתרחש מעצמו בין טבעונים.

(נכתב בינואר-אפריל 2002, לא פורסם מחוץ לאתר זה)