בתולדות המאמץ האינטלקטואלי להגן על בעלי-חיים, המקור המצוטט ביותר אי-פעם לקוח מתוך הערת-שוליים בספר "הקדמה לעקרונות המוסר והחקיקה" מאת הפילוסוף האנגלי, ג'רמי בנת'ם (1780). מוכרים במיוחד משפטי הסיום: "השאלה איננה, האם הם יכולים לחשוב בהיגיון? ולא, האם הם יכולים לדבר? אלא, האם הם יכולים לסבול?" לעתים מצוטטים כמה משפטים נוספים. בשפת המקור, יש המביאים את ההערה בשלמותה מבלי לפרשה ומתחמקים בכך מהתמודדות עם ניסוחו העמום למדי של בנת'ם. לפניכם אפוא הערת-השוליים מתורגמת בשלמותה, עם הערות פרשניות בגוף הטקסט.

גם הסבר כללי נחוץ כאן. בספרו, ניסה בנת'ם לנסח את עקרונות המוסר והחקיקה לפי תורת מוסר שמכונה "תועלתנות" (לא לבלבל עם "תועלתנות" בשימוש היומיומי!). בגרסתו של בנת'ם, התועלתנות מבוססת על מרוב (מקסימיזציה) של האושר ומזעור הסבל בעולם בכללותו. בנת'ם מזכיר, ששימוש עקבי בעיקרון זה מחייב את החלתו על כל החיות שעשויות לחוות אושר וסבל, למרות ההתעלמות מכך בתולדות המחשבה המוסרית במערב. העילה להתעלמות זו, לדעת בנת'ם, היא שהמחשבה המוסרית נוצרה להסדרת היחסים בין מי שהגו אותה, שהם כמובן בני-אדם בלבד. בנת'ם טוען אפוא בקיצור נמרץ, שהשימוש העקבי בגרסתו לתועלתנות אינו מחייב אותנו לבצע שינוי התנהגותי כשמדובר בהרג חיות למטרות שמועילות לנו, בתנאי שההרג אינו כרוך בסבל רב. נימוקיו כאן שטחיים ומבולבלים: הוא תולה את ערך החיים באובדן התוכניות לעתיד (אף על-פי שהמת אינו סובל מאובדן כזה או אחר) וטוען שההרג החקלאי מהיר יותר מההרג בטבע (תוך התעלמות מסבלן של חיות בחקלאות של זמנו). מצד אחר, בנת'ם קובע שגרימת סבל לחיות פסולה, ללא צורך בנימוקים (מובן לו מאליו שחיות סובלות, והאמונה שהסבל רע היא הנחת-היסוד לשיטתו).

זהו המקור:

בדתות ההינדואיזם והאיסלאם, נראה שהאינטרסים של יתר ממלכת החיות קיבלו תשומת-לב כלשהי. מדוע לא קיבלו [תשומת-לב] אוניברסלית, ממש כמו אלה של יצורי אנוש, תוך הכרה בהבדלים שביכולת התפיסה [שיש למינים משתי הקבוצות]? מכיוון שהחוקים הקיימים הנם תולדה של פחד הדדי; הרגשה שהחיות הפחות רציונליות לא ניחנו באותם אמצעים כמו אלה שיש לאדם כדי לחוש אותה [ולעוררה בבני-אדם כלפיהן]. מדוע [שבעיקרון] לא תהיה להן [עילה לתבוע שחוקי המוסר יחולו גם עליהן]? לא ניתן לספק סיבה לכך. אם היאכלות הייתה הכל, ישנה סיבה טובה מאוד לכך שאנו רשאים לאכול מהן ככל שאנו חפצים לאכול: אנו מפיקים מכך תועלת, והן לעולם לא ניזוקות. אין להן אף אחת מאותן ציפיות לטווח ארוך לעתיד אומלל [או מאושר] כפי שיש לנו. המוות שנגרם להן מידינו [בפועל] הוא לרוב, ותמיד עשוי להיות, מהיר יותר, ולכן פחות כואב, מזה שהיה ממתין להן בדרכו הבלתי נמנעת של הטבע. אם היהרגות הייתה הכל, ישנה סיבה טובה מאוד לכך שאנו רשאים להרוג את אלה שפוגעות בנו: אנו נינזק מהמשך חייהן, והן לעולם לא יינזקו מהיותן מתות. אך האם יש סיבה כלשהי לכך שנהיה רשאים לענות אותן? לא שאני יכול לראות. ויש [סיבה] שלא נהיה רשאים לענות אותן? כן, כמה. היו ימים, צר לי לומר שבמקומות רבים מצב זה עדיין איננו נחלת העבר, שבו רוב בני המין [שלנו], תחת הסיווג של עבדים, קיבל לפי חוק יחס זהה לזה שבאנגליה, למשל, עדיין מקבלים הזנים הנחותים של החיות. אפשר שיבוא יום שבו שאר ממלכת החיות תהיה עשויה לקבל את אותן זכויות שלא יכלו להישלל מהן אלא בידיה של עריצות. הצרפתים כבר גילו שצבעו השחור של העור אינו סיבה לכך שאדם יינטש ללא פיצוי לגחמותיו של מענה. יתכן שביום מן הימים יכירו בכך שמספר הרגליים, שעירותו של העור, או קצה עצם הזנב הן סיבות בלתי מספקות באותה מידה לנטוש יצור רגיש לגורל דומה. מה עוד אמור לסמן את הגבול הבלתי-עביר הזה [בין מי שאינו ראוי להגנה מוסרית ומי שראוי לה]? האם זהו כושר התבונה, או, אולי, כושר הדיבור? אולם סוס או כלב בוגרים הם חיות לאין שיעור רציונליות יותר ובנות-שיח יותר מתינוק בן יום, או שבוע, או אפילו חודש. אבל נניח שהמצב היה אחר, מה היה ניתן להפיק מכך? השאלה איננה, האם הם יכולים לחשוב בהיגיון? ולא, האם הם יכולים לדבר? אלא, האם הם יכולים לסבול?

תודה לאורי ברוק על הייעוץ בתרגום.

מקור

Jeremy Bentham, An Introduction to the Principles of Morals and Legislation (Oxford: Clarendon Press, 1907 reprint of 1823 edition [first printed 1780], chap 17, n 122.

פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 10.5.2016.