בסדרת ספרי הפולחן "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" יש קטע שבו חיה דמוית-פרה מציעה את עצמה למאכל בפני לקוחות במסעדה:

חיה גדולה, חולבת, התקרבה לשולחנו של זאפוד ביבלברוקס; יצור גדול, בשרני, הולך על ארבע ממשפחת השוורים, בעל עיניים גדולות ומימיות, קרניים קטנות ועל שפתיו מרוח משהו המזכיר חיוך מתחנף.
"ערב טוב," געה ונתיישב בכבדות על ירכיו, "אני הוא התבשיל היומי. אפשר אולי לעניין אתכם בחלק זה או אחר של גופי?" הוא כעכע וגרגר קמעא, טלטל ירכיו לכדי תנוחה נוחה יותר והביט בהם בשלווה.
מבטו נענה במבטיהם הנדהמים, המבולבלים של ארתור וטריליאן, משיכת הכתפיים המשלימה עם המציאות של פורד פרפקט ורעב גלוי מצד זאפוד ביבלברוקס.
"חתיכת כתף, אולי?" הציע בעל החיים, "מרובחת ברוטב יין לבן?"
אה, מהכתף שלך?" שאל ארתור, אחוז פלצות.
"אך בוודאי, אדוני, געתה החיה בשביעות רצון, "כתפו של מישהו אחר אינה שלי שאוכל להציעה."
זאפוד קפץ ממקומו והחל בוחן וממשש במומחיות את כתפה של החיה, מעריך את טיבה.
"או אולי בשר האחוריים, חתיכה משובחת," המתה החיה. "עשיתי תרגילי התעמלות ואכלתי תבואה רבה, כך שיש שם הרבה בשר טוב." הוא פלט נאקה מתונה, גרגר בשנית והחל להעלות גירה. אחר חזר ובלע אותה.
"או, אולי צלי שלי?" הוסיף.
"ברצונך לומר לי כי למעשה החיה הזאת רוצה שנאכל אותה?" לחשה טריליאן לפורד.
אני?" אמר פורד במבט מזוגג, "אינני רוצה לומר כלום."
"זאת זוועה אמיתית," קרא ארתור, "הדבר המחליא ביותר שנתקלתי בו מימיי."
"מה הבעיה, בן הארץ?" אמר זאפוד, שתשומת לבו כבר נדדה לאחוריה הכבירים של החיה.
"פשוט איני מעוניין לאכול את החיה העומדת פה, ומזמינה אותי לאכלה," אמר ארתור, "זאת אכזריות."
"טוב יותר מאשר לאכול חיה שאינה רוצה שיאכלו אותה," אמר זאפוד.
"לא זאת הנקודה," מחה ארתור. אחר כך הרהר בכך לרגע, "בסדר," אמר, אולי זאת כן הנקודה. לא אכפת לי. אין לי כל כוונה לחשוב על זה עכשיו. אני פשוט… אה…"
היקום נתגעש סביבו בפרפורי גסיסתו.
"אני חושב שאסתפק בסלט ירקות," מלמל.
"היורשה לי להמליץ לך להתעניין בכבדי?" שאלה החיה, "הוא כבר צריך להיות עשיר ורך מאוד, האבסתי את עצמי במשך חודשיים."
"סלט ירקות," אמר ארתור בהדגשה.
"סלט ירקות?" אמרה החיה, בגלגלת בעיניה לעומת ארתור באי-שביעות רצון.
"האם בכוונתך לומר לי שאין זה מן הראוי לאכול סלט חסה?"
"ובכן," אמרה החיה,, "אני מכירה ירקות רבים שהם בעלי עמדה ברורה מאוד בעניין זה. מסיבה זו הוחלט בסופו של דבר לפתור את הבעיה הסבוכה הזו באמצעות פיתוח חיה שרצונה להיאכל, המסוגלת לומר זאת בבירור ובאופן חד משמעי, והנה אני לפניך."
הוא הצליח לקוד קידה קלה מאוד.
"כוס מים, בבקשה," אמר ארתור.
"תראי," אמר זאפוד, "אנחנו מעוניינים לאכול, ולא לעשות מטעמים מן הנושא. ארבע אומצות מבושלות למחצה, בבקשה, ומהר. לא אכלנו זה חמש מאות שבעים ושישה אלף מיליוני שנים."
"בחירה נבונה ביותר, אם יורשה לי להעיר. נבונה ביותר," אמרה, "אני רק קופצת למטבח ויורה בעצמי."
היא סבה על עקביה ושילחה קריצה ידידותית לעברו של ארתור.
"אל דאגה, אדוני," אמרה, "אעשה זאת בדרך ההומאנית ביותר."
היא הידסה לאיטה לכיוון המטבח.
כעבור רגעים אחדים חזר המלצר, נושא ארבע אומצות עצומות מהבילות. זאפוד ופורד שקעו בלא כל היסוס בבליעה רעבתנית. טריליאן נשתהתה לרגע, אחר משכה בכתפיה והחלה לאכול את שלה.
ארתור בהה באומצה שלפניו בבחילה קלה.
"הי, איש הארץ," אמר זאפוד בחיוך מרושע לאחד מפרצופיו אשר היה פנוי מלעיסה באותו רגע. "מה אוכל אותך?"

הקטע הזה מצוטט לעתים קרובות בספרות העיונית על יחסי אדם-חיה. אמנם, כוונתו של הסופר חובב הפרדוקסים ודאי לא הייתה ביקורתית ביותר. החיה המדברת, שמפיקה סיפוק מכך שמשתמשים בה, דומה למדי לדימוי מוכר אחר בסדרת הספרים של אדאמס: הדלת שמפיקה סיפוק מכך שמשתמשים בה. אולם תהא כוונתו של הסופר אשר תהא, הקטע שלעיל מהווה המחשה חריפה לניכור שבין צרכני בשר והחיות שהם אוכלים, לצביעות של הצרכנים, לאבסורד שברעיון השחיטה ההומאנית ולקשיים הפילוסופיים בשאלת שיתוף-הפעולה מצד הקורבן.

מקור: דוגלס אדאמס, המסעדה שבסוף היקום, תרגום: מתי ונגרייק ודנה לדרר, (ירושלים: כתר, 1986. במקור: 1980), עמ' 82-81.

פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 12.8.2016.