הרג חיות ואכילת גופן אינם מעוררים הרהורי חרטה ואשמה גלויים באופן יומיומי, לא בחברה שלנו ולא בחברה חקלאית קדומה יותר. עם זאת, מנהגים אחדים מעידים על אי-נוחות רבה שאנשים חשים ביחס להרגלי ההרג והאכילה שלהם. אחד המנהגים האלה התקיים באתונה במשך מאות שנים רבות, עד לימי הקיסרים הרומאיים: בופוניה (Buphonia, טבח שור) שנערך במסגרת טקס לכבוד זאוס. הקרבת קורבנות נערכה באתונה העתיקה כמעט מדי יום, אך טקס זה, שנערך באמצע הקיץ במזבח זאוס באקרופוליס, העלה דיון גלוי וחריג בגבול הדק שבין רצח להקרבת קורבן לגיטימי. כך מתאר זאת ההיסטוריון ואלטר בורקרט:

"קבוצה שלמה של שוורים הייתה מובלת לאקרופוליס. כמו תמיד, התהלוכה כללה מים שנישאו בידי נערות צעירות, דגן להקרבה וסכין להקרבה. במקום המקודש, חיית הקורבן לא הובאה מיד למרכז. תחת זאת, השוורים היו צריכים להקיף את המזבח שעליו הונח דגן הקורבן — סוג של סובין או עוגה. אפשר היה לחשוב שהציעו לאל את פרי השדה. באמת היו זמנים שבהם 'אנשים נרתעו מאכילת שוורים, ולא הציעו כל חיה כקורבן, אלא עוגות ופירות הארץ ספוגות דבש וקורבנות טהורים אחרים' [ הציטוט מאפלטון] […] אולם 'הקורבן הטהור' הזה היה רק הקדמה, אם לא תירוץ או פתיון בעצם, למעשה האלימות. בשלב זה הגרזן שנשמר במקדש צוחצח במים שהובאו לרגל האירוע. כעת פשוט נותר להמתין עד שאחת החיות פנתה אל המזבח, נענתה לדחפיה ואכלה את הדגן. השור עצמו הוא שהפר בכך את הטאבו וחטא נגד האל ונגד מזבחו. לאחר מכן, 'טובח השור' היה מניף את הגרזן, והשור היה נופל. ישנן כמה גרסאות לאגדה שמספרת כיצד 'טבח השור' הראשון נבע מזעמו הספונטני של איכר אדוק, כאשר שור חמדן הפריע למעשה המקודש. […]
'טובח השור' שביצע את מכת המוות השליך אז את גרזנו ונמלט. […] מימי קדם, הגליה הייתה המחיר שמשלמים על שפיכת דם; היוונים כינו זאת 'בריחה'. כך, המנגנון הביולוגי שהופך תוקפנות לבריחה עבר מיסוד באמצעות החוק. בבופוניה, האיש שביצע את 'המעשה' של הקרבת הקורבן היה נמלט ולא שב. שאר המשתתפים, שמחים שנפטרו ממנו, יכלו כעת להנות מפירות פעולותיו: לאחר שהחיה התמוטטה, 'מבתרים' היו פושטים את עורה בעזרת סכין, מבתרים אותה ומרחיקים את מעיה. כמובן, הבשר נצלה ונאכל במקום. בדרך זו, כל המשתתפים היו מעורבים בקורבן באורח בלתי נמנע. […] הכל עבדו יחד לפי התפקידים שלהם; כולם אכלו את הבשר מלבד זה שהרג. לאחר מכן נשרפו העצמות על המזבח; רק העור נשאר.
אחרית הדבר הדגישה את החשיבות החברתית של האירוע. במרכז הפוליס נערך משפט […] 'כאן, הנשים נושאות-המים האשימו כי מי שהשחיזו את הגרזן ואת הסכין היו אשמים יותר מהן, ואלה בתורם האשימו את מי שהגיש להם את הגרזן, והוא האשים את האיש שחתך את השור, והאיש שעשה זאת האשים את הסכין, אשר בהיותה בלתי מסוגלת לדבר, נמצאה אשמה ברצח.' [הציטוט מפורפיריוס]
'טובח השור,' שבכל מקרה אחר היה ראשון הנאשמים, נמלט ולא ניתן למצאו. לכאורה, איש לא הכיר אותו. לפי פאוסניאס, הגרזן נאלץ לעמוד למשפט, אך זוכה; לדברי פורפיריוס, הסכין הושלך לים. שני מעשים אלה נראים יותר משלימים מאשר סותרים. הן לגרזן והן לסכין היה תפקיד בהקרבת הקורבן: הסכין לבדה לא יכולה להרוג את הפר, כשם שהגרזן אינו יכול לפשוט את עורו."

בורקרט, שמכנה את הבופוניה בשם "קומדיה של היתממות," עובר על מספר פירושים אפשריים לטקס הזה, ובסיכומו מדגיש את החשיבות של הטקס כאירוע של סוף השנה, המחבר בין הישן שמתפרק לחדש שנבנה מתוכו: "מעשה כזה של 'פירוק' נערך על-ידי הקהילה בטקס של שחיטת השור, כאשר בסוף השנה החקלאית החיה המסייעת לאיכר הפכה לקורבן. […] הטקס מאיר הן את זוועת ההרג, שממנה מנסה האדם לברוח על-ידי הימלטות או הטלת האשמה על אחרים, הן את הצורך המקודש שאין אפשרות להמנע ממנו. כולם צריכים לתרום את חלקם עד לארוחה המשותפת, כי החיים יכולים לחדש את עצמם רק על-ידי מזון שנלקח מהחיים."

יהא ההסבר המדויק לבופוניה אשר יהא, לא בהכרח אפשר להשליך ממנו ישירות על המשמעות של הרג חיות ואכילתן בחברות אחרות, ואפילו לא על טקסי קורבן אחרים ביוון העתיקה. עם זאת, סביר להניח שקיומו מעיד על מחשבות ואמונות קדומות שהיו נפוצות יותר בחברה חקלאית מוקדמת יותר. ברבות השנים, חלוקת העבודה החברתית הגבירה את הניכור מהחיות הנשחטות עד כדי כך שמחשבות ואמונות כאלה לא הטרידו עוד אנשים במידה המעוררת התעסקות פומבית בהן.

מקור

Walter Burkert, Homo Necans: The Anthropology of Ancient Greek Sacrificial Ritual and Myth, (Berkeley: University of California Press, 1983, originally published 1972), 136-143.

פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 24.11.2015.