• המובן הנורמטיבי: זכויות מוסריות, זכויות טבעיות, זכויות יסוד, זכויות בלתי ניתנות לשלילה (inalienable rights) וכו'. "זכות" במובן זה היא עיקרון תיאורטי הקובע מה ראוי שיהיה בעולם טוב יותר, לפי השקפתנו המוסרית.
• המובן התיאורי (דסקריפטיבי): זכויות משפטיות, זכויות פוזיטיביות או ממשיות, זכויות פוליטיות, זכויות אזרחיות וכו'. "זכות" במובן זה היא ציווי שנקבע במסגרת הסדר החברתי הקיים והכוחות הממשיים שפועלים בו, כגון מערכת החוק והמשפט.

אי-הנוחות שמעורר המושג "זכויות בעלי-חיים" נובעת לא פעם מבלבול בין מובניו השונים. למשל, כשמדברים על חובתנו להיות צמחונים בתור מימוש של זכויות בעלי-חיים, עלול להיווצר רושם שאמרנו כי יש חובה משפטית להימנע מאכילת בשר – טענה מופרכת בעליל בחברה שלנו. אולם למעשה כוונת דברינו היא שצמחונות היא חובה מוסרית הקשורה ב"זכויות" במובן הנורמטיבי. אם כן, למרות הקשר ההדוק בין רעיונות נורמטיביים או מוסריים ובין המציאות המשפטית והחברתית, ההבחנה בין שני המובנים של "זכויות" הכרחית לדיון רציני בנושא. היא אף עשויה לפתור חלק מההתנגדות לחיבור בין "זכויות" ל"בעלי-חיים".

המוזרות ההיסטורית

ההבחנה המושגית חשובה לדיון, אך חשוב גם להכיר בכך שבהיסטוריה הפילוסופית והפוליטית של המערב שני המובנים של "זכויות" קשורים זה בזה בקשר הדוק. הספר "על הממשל המדיני" מאת ג'ון לוק (1689), "הצהרת העצמאות" של ארצות-הברית (1776), "הצהרת זכויות האדם והאזרח" בצרפת (1789),"ההצהרה העולמית לזכויות האדם" של האו"ם (1948) – כולם מגדירים זכויות לבני-אדם במסגרת פוליטית ומשפטית מסוימת, וההגדרה התיאורית מגובה שוב ושוב בטענות נורמטיביות-מוסריות מפורשות בדבר זכויות האדם. אלה הן רק נקודות ציון אחדות בתוך הרקע ההיסטורי העשיר של השימוש במושג "זכויות", שנתפס במסורת זו בתור קיצור גרידא של "זכויות האדם" בכלל ושל "זכויות אזרחיות" בפרט.

המושג "זכויות בעלי-חיים" אכן זר למסורת הזו, מבחינה זו שהמושג "זכויות" נולד והתפתח במחשבה על אנשים מקבוצות חברתיות מסוימות, ללא תשומת-לב לבעלי-חיים וגם לקבוצות רבות של בני-אדם. אולם האם ההיסטוריה של מושג היא הקובעת את משמעותו? מושג הוא הכללה שנועדה להתאים את מחשבתנו למקרים חדשים ובלתי מוכרים. אלמלא כן היינו פשוט מצביעים על תופעה מסוימת ולא מכנים אותה בשם הכולל תופעות רבות מלבדה. למושגים יש אפוא משמעות כוללנית ופתוחה יותר מקומץ השימושים שנעשה במושג מסוים בפועל. לדוגמה, אילו היה בן המאה ה-17 מתנגד להכללת נשים או ילדים בין בעלי הזכויות בטענה "לא לאלה התכוונתי!" אפשר היה להשיב לו בצדק כבר אז שמושג הזכויות שלו חל על נשים וילדים בין שהתכוון לכך ובין שלא התכוון. כל עוד הגדרת המושג רלוונטית ליצורים בעלי תכונות הקיימות גם בנשים ובילדים אפשר להשתמש במושג לאור הגדרתו זו, בלי להתחשב בכוונותיהם של יוצרי המושג. בדומה לכך, אם הגדרת המושג מרמזת על תכונות שקיימות גם בחיות, אין חשיבות לכך שהמושג התפתח בין אוכלי בשר ורוכבי סוסים, שבעצם התכוונו להחילו רק על אזרחיהן של מדינות אירופיות בעת החדשה. ייתכן שחלק ממשמעותו של המושג תישאר לא רלוונטית לבעלי-חיים ואולי גם יידרש מאמץ אינטלקטואלי כדי להחיל עליהם את החלקים הרלוונטיים, אך אין כל צידוק ענייני להימנע כליל משימוש במושג ביחס לבעלי-חיים.

בנקודה זו אפשר להעלות הסתייגות מעשית: מדוע שלא נימנע מכל אי-הנוחות ופשוט נשתמש במושגים אחרים? למשל, אם מישהו הרג תרנגול, אין צורך לומר "ההרג מהווה הפרה של זכות התרנגול לחיים" – די לומר שזהו מעשה רע. כך ניפטר בקלות מאסוציאציות בעייתיות. יש פילוסופים (למשל פיטר סינגר) שוויתרו על השימוש במושג "זכות מוסרית" כי הם מאמינים שמושג זה מוסיף סיבוך מיותר לרעיונות מוסריים בסיסיים יותר. לפי גישה זו, הוויתור על המושג "זכויות בעלי-חיים" מבטיח פתיחות רבה יותר לענייני בעלי-חיים. יש בכך שמץ של אמת אך הוויתור אינו הכרחי כלל, וממילא הוא כרוך באובדן אסוציאציות חשובות שמעורר המושג "זכויות" דווקא הודות לשימוש ההיסטורי המקובל בו, כגון הדגש על רעיון החירות. בוויתור שאנו עושים על המושג "זכויות בעלי-חיים" מפסידות החיות יותר ממה שהן מרוויחות.

שאלת החובות

במסורת המחשבה על זכויות האדם יש משקל רב לרעיון שכדי לקבל זכויות צריך גם למלא חובות. למה שעבריין יוכל ליהנות מאותן זכויות שמגיעות לי כשומר חוק? לא פייר שמישהו ייהנה מזכויות אם הוא מצפצף על הנורמות של החברה! רעיון זה מבטא חלק מהנורמות החברתיות והמשפטיות המוכרות לנו; למשל, אי-ציות לחוק עלול לשלול ממך זכויות משפטיות. יש המאמינים שזהו יסוד טוב גם למוסר, ומציעים בהקשר המוסרי גרסה נוקשה וגורפת של אותו רעיון: מי שאינו מבין את כללי המוסר ואינו מציית להם, כללי המוסר אינם חלים עליו. בנוסח אחר, המוסר נתפס כאמנה חברתית דמיונית שאינה רלוונטית אלא למי שמסוגלים להתחייב לאמנות חברתיות ולכבדן בפועל. ומכיוון שחיות אינן מסוגלות לחתום על אֲמָנוֹת או להבין ולכבד זכויות, אין מה לדבר על "זכויות בעלי-חיים"!

לטיעון הזה יש כוח רטורי עצום, אף-על-פי שבמחשבה שנייה איננו מנהלים כך את חיינו אפילו במובן התיאורי של "זכויות": עבריין שנתפס אינו מאבד את מלוא זכויותיו המשפטיות אלא חלק מהן בלבד. וחשוב יותר לענייננו: מעולם לא ניתן נימוק משכנע לרעיון שקבלת זכויות מוסריות מותנית באופן גורף במילוי חובות מוסריות. האם זה הוגן לשלול ממני את כל זכויותיי המוסריות בטענה שלא עמדתי בתנאיה של אמנה חברתית דמיונית, או משום שאיבדתי את יכולתי להבינה? האם ראוי פשוט להתעלם מכל הצרכים והרגישויות שלי? אם אני רגישה לכאב, למשל, האם מוצדק להכאיב לי כל עוד לא הוכחתי שאני מקיימת חובות כלפי אחרים, או שאני מסוגלת לקיים חובות כלפיהם? שאלות נוקבות אלה מערערות על הקישור בין קבלת זכויות למילוי חובות, ומרמזות שהתניית זכויות גורפת במילוי חובות מכוננת סדר חברתי שאיש אינו רוצה בו באמת. אגב כך שאלות אלה גם משיבות לתחום הזכויות את בעלי-החיים, וכן בני-אדם מפגרים, סניליים וילדים קטנים, שגם הם נותרו מחוץ ל"משחק" המוסרי לפי התפיסה שלעיל, כי גם הם אינם מסוגלים לקבל על עצמם חובות מוסריות.

שאלת הרלוונטיות

כשבוחנים את ההיסטוריה של השימושים הפרטניים במושג "זכויות", שוב מצטיירת תמונה שרובה אינו רלוונטי לחיות. אומנם הזכויות לחיים, לביטחון ולשלמות הגוף רלוונטיות בעליל לחיות, אך הן תופסות מקום צנוע בלבד בשימוש ההיסטורי במושג. רובו של שיח הזכויות התמקד בתופעות אנושיות טיפוסיות כגון דת ואמונה, התבטאות בדיבור ובכתב, התאגדות פוליטית, בחירות פוליטיות, קניין ורכוש, ומערכות החינוך והבריאות. על רקע זה, המושג אינו נראה מתאים אלא לבני-אדם.

אולם מבט מעמיק יותר יגלה שגם כאן מדובר בהתנגדות הנובעת בעיקרה ממסורת מסוימת של השימוש במושג ולא מתוך משמעותו ההכרחית לפי הגדרותיו השונות. למשל, שורשיו של המושג "זכות הקניין" נעוצים בזכויות האצולה על הקרקע, וברבות השנים הורחבה תחולת המושג לרכוש שנצבר במסגרת של יחסי קניין המוסדרים בעיקר באמצעות כסף. אז איך אפשר לקשור את כל זה לחיות?! התשובה היא שתיאור כזה של המושג דן במימוש היסטורי (תיאורי) מסוים של "זכות הקניין", ואילו בבסיסה של זכות הקניין עומדת שאלה מוסרית שאינה תלויה בנסיבות היסטוריות מסוימות: "מהי ההצדקה לזכות הקניין?"

הדיון במשמעותה התיאורית של זכות הקניין עשוי להתמקד בענייני חוק, גניבה, הפקעה, סחר וכדומה, במסגרת משטר מסוים וכלכלה מסוימת. מדובר כמובן בסוגיות הלקוחות מהחיים האנושיים; אך כשעוברים לבחון את משמעותה הנורמטיבית של זכות הקניין בכל ההקשרים האלה, אין מנוס מהרחבת הדיון ומהתייחסות לצורך הכללי שלנו להחזיק בדברים שונים ולצורך להגן על עצמנו מפני גזילת הדברים הללו בידי אחרים. והנה עקרונות מוסריים אלה חלים על בעלי-חיים באופן דומה לאופן חלותם על בני-אדם. למשל, צבאים המתגוררים מקדמת דנא בשטח טבעי מסוים, ריק מבני-אדם, זקוקים לשטח זה ולהגנה מפני השמדתו, באופן המכונן זכות מוסרית לקניין. יש להם זכות על הקרקע אף-על-פי שהם לא קנו אותה ולמרות ההתעלמות של מערכת המשפט מהזכות הזו שלהם – בדיוק כפי שלילידי אמריקה הייתה זכות על הקרקע שהם חיו עליה עד לפלישת המהגרים מאירופה.

כשבוחנים את הרשימה המקובלת של זכויות האדם לאור העקרונות המוסריים העומדים בבסיסן של הזכויות האלה, נעלמת רוב הרגשת הזרות שעשויה רשימה זו לעורר כשמחילים אותה במישרין על בעלי-חיים. אפשר לעבור על זכויות האדם בזו אחר זו, ומסתבר שאף-על-פי שבדרך-כלל הן מומשו לאורך ההיסטוריה בנסיבות אנושיות הזרות בעליל לבעלי-חיים, העיקרון המוסרי שעומד בבסיסן רלוונטי לא רק לבני-אדם ולא רק לנסיבות ההיסטוריות המוכרות לנו.

שאלת הקהילה

המושג "זכויות האדם" מתייחס לבני-האדם כקהילה ומכונן מערכת של כללים להסדרת יחסי הגומלין בינינו בחיינו המשותפים. לעומת זאת, כשמדברים על זכויות בעלי-חיים מתמקדים בעיקר בהפרדה: להפסיק לנצל אותם, להפסיק להתערב בחייהם, ובכלל – להתרחק מהם. יתרה מזו, כיוון שעשרות מיליארדים מהם "מיוצרים" מדי שנה באופן תעשייתי, ללא אפשרות לקיום עצמאי, המהלך המיטיב ביותר עבור בעלי-חיים אלה הוא מניעת לידתם. מדובר אפוא בגישה זרה מאוד למסורת העוסקת בזכויות.

כדי להבין את מהות הפער הזה יש לשקול הרחבה של מושג הקהילה. למשל: קהילת כל בעלי-החיים המסוגלים לחוש (לפי התנועה לזכויות בעלי-חיים) או קהילת כל האורגניזמים (לפי האקולוגיה העמוקה). כך או כך, המושג "קהילה" מבטא שותפות גורל ותלות הדדית – שנגזרת מהן מחויבות הדדית. (ואומנם רוב חברי הקהילה החדשה לא יבינו את המחויבות ההדדית הזו, אך למעשה חוסר הבנה של "קהילה" במובן זה נפוץ גם בקהילות על טהרת המין האנושי!).

פיתוח רעיון הקהילה המורחבת עשוי לסייע לנו להבין מדוע זכויות בעלי-החיים ממוקדות בהפרדה ולא בשיתוף שזכויות האדם ממוקדות בו. הסיבה לכך איננה טבען השונה של זכויות בעלי-החיים וזכויות האדם אלא התנהגותנו השונה כלפי שתי הקבוצות. מאחר שבפועל אנו מתעלמים בדרך-כלל מהמחויבות שלנו כלפי שאר החיות, אותן זכויות בעלי-החיים שמחייבות כיום טיפול דחוף מתמקדות בהכרח בהפרדתנו מהם. אולם אם נכיר ברצינות בשותפות הגורל ובתלות ההדדית שבינינו ובין סביבתנו החיה יתפתחו גם זכויות בעלי-חיים של חיים משותפים (זכויות שניצנים שלהן כבר מופיעים ביחס לחיות מחמד ולעיתים גם ביחס לחיות בר מסוימות).

לא פשוט וגם לא מוזר

לסיכום, בתנועה לזכויות בעלי-חיים אנו נוטים להתעלם מהמטען התרבותי העצום שרובץ על מושג המפתח שלנו ומונע ממנו להתקבל על דעתם של אנשים רבים. יתכן שאפילו פעילים מסורים למען בעלי-חיים משמרים התנגדות מסוימת לצירוף המילים "זכויות בעלי-חיים". בסופו של דבר, התנגדויות כאלה הן ביטוי למינאות. המינאות היא לאו דווקא כוחנות בוטה כלפי חיות או זלזול מופגן בהן אלא גם דעות קדומות סמויות המושרשות בעומק ההכרה החברתית והמוסרית שלנו. הכרה זו קושרת בעקשנות בין רמיסת בעלי-החיים בעולם המוכר לנו ובין מה שאנו מצפים מהעולם להיות.

המושג "זכויות" הוא הרבה יותר מסתם מילה: הוא מילה הנושאת היסטוריה עשירה של תיקון חברתי: תביעת חירויות, הגנה על החלשים, צדק חסר פניות ושאיפה לעולם טוב יותר. לא כדאי לוותר על המילה הזו רק כדי להרגיש נוח יותר כשמדברים על חיות. אולם כדי שמילה כה טעונה תוכל להתחבר לבעלי-חיים בלי לעורר התנגדות, יש צורך להכיר במכשולים הנלווים לשימוש בה ולפרק אותם אחד אחד.

המאמר מבוסס על דיון שנערך באנונימוס ב-6.11.2008 בהנחיית המחבר.

---

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 387, 29.11.2008; עריכה ושעתוק מאתר אנונימוס: 20.3.2020; עריכה נוספת: 23.3.2023.