כתיבת ההיסטוריה של "חסרי היסטוריה": המקרה של חיות לא-אנושיות

Writing the History of Those who "Have No History": The Case of Nonhuman Animals

Abstract

Declaring that specific individuals or groups "have no history" is an act of humiliation that encourages further contempt. Correspondingly, studying and writing the life events of some individuals or group is an expression and facilitation of respect. Before the twentieth century, many historians promoted demanding criteria for historical existence, thus honoring a minority of European men and excluding from the historical discourse all other European humans, non-European peoples and non-human animals. More recently, however, historians loosened these criteria in order to include long-overlooked human groups. Traditional criteria for historical existence that turned highly problematic are self-representation through writing, and fast cultural and technological progress. Indeed, the life events of some human groups have been acknowledged as worth historical analysis even if the events in question were initiated and controlled by another, more dominant group. These conceptual developments make the new historical conception logically applicable to nonhuman animals. This implication is often ignored, and sometimes resented explicitly, yet without a consistent methodological argument, as I will briefly demonstrate.

כתיבת ההיסטוריה של "חסרי היסטוריה": המקרה של חיות לא-אנושיות

תקציר

כשמצהירים על אינדיבידואלים מסוימים או על קבוצה ש"אין להם היסטוריה," מדובר במחווה של השפלה, שמעודדת יחס של בוז. בדומה לכך, כשחוקרים וכותבים את קורות חייהם של אינדיבידואלים מסוימים או קבוצה, זהו ביטוי של כבוד, שמעורר כבוד נוסף. לפני המאה העשרים, צידדו היסטוריונים רבים בקריטוריונים תובעניים לקיום היסטורי, ובכך העניקו כבוד למיעוט מכלל הגברים האירופיים, אגב הדרתם מהשיח ההיסטורי של שאר אנשי אירופה, העמים הלא-אירופיים והחיות הלא-אנושיות. בתקופה מאוחרת יותר, לעומת זאת, ריככו היסטוריונים רבים את אותם קריטריונים כדי שיוכלו לכלול בשיח קבוצות של אנשים אשר היה נהוג להתעלם מהן עד אז. קריטריונים מסורתיים לקיום חברתי שהתגלו כבעייתיים ביותר הם ייצוג עצמי באמצעות כתיבה, והתפתחות תרבותית וטכנולוגית מהירה. למעשה, קורות חייהן של קבוצות אנושיות מסוימות זכו להכרה כראויות לדיון היסטורי גם כאשר הובלת האירועים הנדונים נערכה בידי קבוצה אחרת, דומיננטית יותר. התפתחויות מושגיות אלה הופכות את החשיבה ההיסטורית החדשה לתקפה, מבחינה לוגית, גם ביחס לחיות לא-אנושיות. בדרך-כלל נהוג להתעלם מהשלכה זו, ויש שאף מתנגדים לה במפורש, אך ללא נימוק מתודולוגי עקבי, כפי שאמחיש בקצרה.

ההרצאה התקיימה ביום העיון: מתודולוגיה רב-מינית: כיצד חוקרים יחסי אדם-חיה? שאלות, דילמות, תובנות, אוניברסיטת תל-אביב, 8.6.2015.