לדבר סוסית ולשמוע תוכית: מה אנחנו יודעים בכלל על חיות?

"ידע", ובמיוחד "ידע מדעי" – מושג שנהנה מיחסי-ציבור מצוינים. המושג עצמו כאילו אפוף הדרת כ
בוד של אובייקטיביות. זאת אף על-פי שידע אמפירי לא יכול להיות אובייקטיבי. הוא לא נגזר מתוך העובדות עצמן, אלא הוא נובע מתוך פעילות אנושית: התעניינות, חקירה, חלוקת עבודה בהשגת הידע, תקשורת, צנזורה וכו'.

ידע שיש לו משמעות חברתית מובהקת, מושפע במיוחד מכל הגורמים האלה. מה שאנו יודעים על אחרים תלוי במידה מכרעת בזהות שלנו, בתרבות ובאורח-החיים שלנו, ובמיוחד בטיב מערכת-היחסים שבינם לבינינו. לתנאים אלה יש משקל כבד הן בעיצוב ידע אינטואיטיבי יומיומי, בלתי אמצעי ואמפתי, והן בעיצוב ידע מדעי שיטתי, אובייקטיבי-לכאורה. נתייחס בשיעור לשני הקצוות האלה על סקלת הידע, בניסיון להראות שהידע העמוק ביותר משלב ביניהם.

לפעמים אנשים נקלעים למצב שמחייב אותם להתאמץ להבין חיות בתנאים שלהן ולרכוש ידע חברתי עמוק במיוחד על אותן חיות. המקרה הקיצוני ביותר של הכרח כזה הוא ילדים פראליים (שגודלו על-ידי חיות); בשיעור נתייחס לכמה מהם – וגם נסביר מי הם בדיוק, בעזרת ברברה נוסקה. מצבים קצת פחות זרים לנו הם מחקרים בחיות בר גדולות בטבע. ג'יין גודול תספק דוגמה לכך, דרך הרגעים היותר קשים שעברה במחקר השימפנזים שלה.

אפשר להכיר חיות בתנאים שלהן גם כשהן קטנות וחלשות יחסית; ניעזר בחתולים של רפאלה בילסקי לשם המחשה. אבל בדרך-כלל אנו משתמשים ביתרון הכוח שלנו, ויתרון זה מכתיב את מה שנבחר לדעת ולא לדעת על החיות. כשהחיות מצויות תחת שליטתנו, הן ממילא לא יוכלו לבטא היבטים רבים בטבען.

כשמדובר בחיות תחת ניצול, הידע שלנו לא רק מוגבל אלא גם מסולף. כשמנצלים אמנם לומדים הרבה על החיות; אבל מדובר בידע אינסטרומנטלי, כלומר, ידע שכפוף לחלוטין לתכלית הנצלנית.

כל ההבחנות האלה נכונות במידה דומה הן ליחסים שבין אדם לאדם והן ליחסי אדם-חיה. לעומת זאת, כשנעבור לדון בידע על חיות בתעשיות המזון והלבוש, הדברים יהיו רלוונטיים רק ליחסי אדם-חיה (למזלנו…). המאפיינים הייחודיים של תעשיות בעלי-החיים – המוני חיות, נוכחות אדם דלילה, ניהול באמצעים אוטומטיים ועוד ועוד – כל אלה גורמים לכך שכמעט כל הידע האפשרי על חיות תחת ניצול תעשייתי הוא ידע אינסטרומנטלי. מה הן אפוא ההשלכות של מצב מוזר זה על היכולת שלנו לשקול שיקולים מוסריים בעניין חיות אלה?