לכבוד הסיסים שעזבו: הרהורים על אוויר

אף לא סיס חומות אחד בשמים במרכז העיר היום. כמעט כולם נדדו, וזוהי הזדמנות להקדיש כמה מילים לציפורים הייחודיות האלה. הפעם, לא דברים על הסיסים בפני עצמם ועל ההגנה שהם ראויים לה, אלא על מחשבות שהם מעוררים.

בתרבות שאפשר לצפות בה מדי יום בסרט על פלישת חייזרים או על מסעות בין כוכבים, קל לשכוח שהחיים הידועים לנו מרוכזים כל כולם בכדור הארץ, ולמעשה רק על פני קליפתו, בתוך שכבה דקיקה — מטרים של מוצק עד קילומטרים של נוזל — שם נמצא כל מה שחי, מתרבה, מרגיש או חושב. מובן מאליו שגם האוויר קשור לחיים. אך בדרך-כלל איננו חושבים עליו כעל מקום של חיים אלא כעל משאב שמקיים חיים, משאב שמרגישים בו רק כאשר הוא מזדהם, נושא מים או מתפרע. מעבר לנסיבות המיוחדות האלה, האוויר עבורנו הוא שום-מקום, שלכל היותר אפשר לעבור דרכו ממקום למקום באמצעות מכונות.

אפילו ההיכרות עם חיות מעופפות אינה משנה את תפיסת האוויר הזו. ראו, לדוגמה, שפיריות, עורבנים או עטלפי פירות. אם אנחנו, כמו כלבים ויענים, חייבים לעבור ממקום למקום כשאנו כבולים לקרום כדור הארץ, המעופפים האלה מסוגלים להתנתק מהאדמה הקשה ולשהות באוויר. הם חשים בנוח בתוך השכבה הדלילה הזו, נוח יותר לאין שיעור מכפי שנוכל אנחנו לחוש שם אי-פעם בעזרת המכונות שלנו. אף על-פי כן, האוויר עבורם הוא בסך הכל קיצור דרך ממקום למקום. אפשר לקנא בהם על כך שאינם מוגבלים כמונו לתנועה דו-ממדית, אבל בסופו של דבר עטלף הפירות ניתק מהעולם המוצק מסיבות דומות לאלה שמניעות אותנו לצאת לדרכנו העקלקלה על פני השטח. הפתרון של העטלף לבעיית התנועה יעיל יותר מבחינה גיאומטרית, אבל האוויר עבורו הוא רק נתיב מעבר ממקום מוצק אחד למקום מוצק אחר. אפילו כאשר מרחיבים את טווחי התעופה האלה לאלפי קילומטרים, כמו ציפורי שיר או ברווזים בנדידתם, השהייה באוויר היא לא יותר משלב מעבר נסבל בין מקום מוצק אחד למקום מוצק אחר (או, לכל היותר, מקום נוזלי).

סיסים הם תופעה אחרת לגמרי. באזור הזואוגיאוגרפי שלנו הם היצורים היחידים מבין אלה שנקלטים בחושינו, אשר אינם עוברים באוויר ממקום למקום אלא שוהים בו בתור מקום בפני עצמו. בעיניהם של אסירי הקרקע שכמותנו, האוויר הוא מקום מוזר במיוחד, ולו משום שהשהייה בו כרוכה בשינוי מיקום מתמיד. שהייה היא תנועה, שם מעלה, ובאמת הסיסים מעופפים בהצלחה גדולה הרבה יותר מכפי שאנו הולכים או רצים. בעצם, הם כנראה מעופפים טוב יותר מכפי שאנו יושבים.

המגע עם קרום כדור הארץ ועם העצמים שעליו, אשר מגלמים יחד את כל המקומות המוכרים לנו, לסוסים ולנמלים, זר ומסוכן לסיסים ממש כשם שמאגרי מים מסוכנים לנו. הסיסים באים במגע עם עצמים מוצקים רק כשהם משגרים את עצמם במדויק אל פתחי חורים גבוהים למטרת קינון — תלות אבולוציונית בעולם המוצק, שעדיין לא נמצא לה פתרון אווירי. וכאשר הם עוזבים את קנם מוקדם בבוקר, הם לא ממריאים לאוויר אלא נוחתים לתוכו, בניגוד תמוה לכל ציפור אחרת, חרק או מטוס.

מלבד הקינון, הסיסים עושים באוויר כל דבר. הם מנהלים את חיי החברה הקולניים שלהם בשמיים העירוניים, מזדווגים שם, שותים בתעופה מאגמים כשרק המקור התחתון שורט את פני המים, דואים בלילה על רקע הירח (יתכן שהם ישנים באוויר — הנחה שנויה במחלוקת) או פשוט תופסים באוויר חרקים בלתי נראים לעינינו.

אמנם, חיוויאים נשענים על זרמי אוויר ולפעמים קובעים שם עמדת תצפית שקופה כשהם מרפרפים בחיפוש אחר טרף; קאקים פותחים באוויר מגרשי משחקים ואתרי גלישה; וסנוניות פורשות באוויר שדות ציד. אבל כשכל אלה מסיימים את ביקורם באוויר, הם שבים למקומם על קרום כדור הארץ. רק הסיסים אינם צריכים לשוב למקומם משהותם באוויר, מפני ששם, באוויר, הם כבר נמצאים במקומם.

עם נדידתם של הסיסים, העולם שלנו שב ומצטמק. האוויר מפסיק להיות מקום של חיים, עם אקולוגיה שלמה משלו, וחוזר להיות שום-מקום, יעד בלתי מושג עבורנו וקיצור דרך ליצורים משוכללים מאתנו. בחודש פברואר הבא הסיסים יחזרו, ואם לא נחריב את האוויר שהם חיים בו ולא נחסל את מקומות הקינון שלהם בממלכה המוצקה שלנו, יורשיהם ילוו גם את יורשינו בדורות הבאים ויזכירו להם כי האטמוספירה שמסביב היא לא רק אוויר לנשימה לחלק מאתנו, אלא גם בית ונחלה עבור אחרים.


פורסם במקור: החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם (דף פייסבוק), 18.6.2016.