מיטש בקר בא לעולם האמנות בשיקאגו של סוף שנות ה-50, בין מראות של אקספרסיוניזם מופשט לבין הצהרות על "מות הציור". השמות החמים של ימי נעוריו, כמו דה קונינג, רותקו וריברס, סיפקו לו עניין ואתגרים במשך שנים, ויראת הכבוד כלפיהם ניכרת בקולו עד היום, שנים רבות לאחר שהתרחק מהם. העשור הראשון שלו כאמן היה רצוף תערוכות והכרה ציבורית, הן בארצות-הברית והן בישראל. ב-1972 הוא השתקע כאן, בנה לעצמו סטודיו בחצר ביתו ולימד ציור במדרשה לפרנסתו. מיטש השפיע על אלפים כמורה, אך כאמן הוא חי מעתה לבד: ספק התבדלות חברתית במסורת האמן המודרני, ספק שמירת מרחק זהירה מאימת האורתודוקסיה המודרניסטית.

כבר בשנותיו המוקדמות נמשך מיטש לציור, והייתה זו רוח הזמן שעיכבה את התפתחותו כצייר במלוא מובן המילה. אמנם, ה-Old Masters לא נטשו לרגע את קירות המוזיאונים ותמיד אפשר היה להתבונן בהם מחדש וללמוד. אלא שעולם האמנות העכשווי, האנטי-ציורי, עמד מנגד ותבע את שלו; וקולו רעם במיוחד בישראל, אשר בה "old" משמעו ימי ראשית בצלאל. מאבק ממושך בין הכוחות האלה ניטש בסטודיו שברחוב שלונסקי, הרצליה.

ההתפתחות האמנותית של מיטש בקר במשך חמישה עשורים מסמנת אופציה – אולי אפילו אופציה הכרחית – של התחדשות הציור מתוך אפרו, לאחר שהסיפוריות, הדימוי ומעשה הציור עצמו, הועלו על מוקד המודרניות. כשמיטש נזכר כיום בהשפעה של המבקרים קלמנט גרינברג והארולד רוזנברג על הסביבה האמנותית של נעוריו, הוא מסכם בקיצור: "לא הבנתי על מה לעזאזל הם מדברים". כמובן, זהו שחזור מפיו של אדם בוגר, שצבר עם השנים די ביטחון עצמי כדי להצהיר שהוא אוהב לצייר, שהוא נשבה בקסם של החלל הציורי, שיש לו תשוקה לצבעים כפי שהם נגלים בטבע – ושערכו וערך עבודתו לא תלויים כלל במילה הכתובה.

בשנותיו כאמן צעיר זה היה קשה יותר. בשנים ההן הוא חש צורך להיענות לאתגר המתמיד שהציבו המורים שלו: "כן, אבל מה אתה רוצה לומר?!" כיום מיטש מודה, שפשוט לא היה לו אז אומץ לתת לחוש הראייה להוביל את הציור שלו. ובכל זאת, הדימויים מיאנו לנטוש את עבודתו. הוא היה צייר טבעי. כמו צייר מערות, כמו צייר מצרי, כמו צייר ברנסנס – כמו כל צייר בהיסטוריה עד לדיאטה דלת-הציור של התקופה שבתוכה גדל – הוא נטל לידיו צבעים כדי ליצור דימוי שיתאר, שיסמל, שיספר ושיקסים את העין. הדימויים המוקדמים של מיטש היו מרומזים וריחפו בין צורות וצבעים, שנוצרו וזרמו בתוך החופש שהביאו עמם ציור הפעולה ושדות הצבע. עם השנים הפכו הדימויים מוגדרים ומפורטים יותר, ולאט לאט עזבה אותם הספונטניות לטובת רגישות גוברת למראה העיניים. טבעו של מיטש כצייר הלך והתבהר עם התחדדות הדימויים מתוך מחוות המכחול וכתמי הצבע השפוכים, המופשטים. בשנות השמונים, המחוות והכתמים בציוריו היוו נקודת מוצא לאסוציאציות פיגורטיביות לחלוטין, עולם של דימויים שנוצרו מתוך גירוי ראשוני של שלוליות צבע ומריחות גדולות. הדימויים התהוו אז על הבד כמו אנליזה עצמית. מיטש צייר את עצמו, את משפחתו, את המצוקות והלבטים שלו. הציור שלו לא היה יכול להיות רחוק יותר מהצהרות על מצב האמנות. עד שנמאס לו לראות את עצמו במרכז העבודה שלו.

שינוי הכיוון היה דרמטי. אולי זה לא היה יכול לקרות אחרת; כדי לעבור בהדרגה מ"אנטי-ציור" לציור פיגורטיבי, נטורליסטי, ריאליסטי, המבוסס על התבוננות בעולם החזותי – צריך לחיות מאתיים שנה. למיטש לא חיכו מאתיים שנות הסתגלות אטית; כך, ב-1989 הוא עשה תפנית חדה בגישתו לציור. את ההשפעה המכרעת לשינוי הוא ספג דווקא מכיתת תלמידי ציור. הוא עצמו חזר לעבוד כתלמיד לכל דבר, ובגיל 50 ערך את ניסיונותיו הראשונים בציור אנשים ועצמים ממש כפי שהם נראים – בפרופורציות, בטונאליות, בגוונים. "מה אתה רוצה לומר?!" הונח בצד, הנושאים האישיים הונחו בצד, ואת מקומם תפסה ההתרשמות החזותית מדברים שנחו בסטודיו: פירות, בדים, חלונות, דוגמניות בשכר. אם בעבר היו אלה כתמים מופשטים שצצו על הבד ותפקדו בתור טריגר לעיצוב דימויים, מעתה היו אלה הנפח, האור והמבנה שגירו את העין ואפשרו לדימוי להופיע – אולם הקשר בין הגירוי לדימוי הפך מעתה הרבה יותר מחייב. פתאום קיבל כל סימן על הבד משמעות חדשה. הכתם, לפי הגישה החדשה, היה צריך לעשות כל דבר שעשה הכתם בסגנון הישן – עם תוספת מכרעת: לבנות פיגורה. במקביל לכך, המורשת המודרניסטית לא נמחקה מהעבודה. היא צצה באהבה לחומר ולמחוות המכחול והסכין, וגם בשפה המדוברת שבה השתמש מיטש: תלמידיו למדו להכיר את ורמיר ואת ולסקז בתור המייסטרים הגדולים של "המופשט", רב-מניפולטורים של חלל ושל אור, בוראי אשליה ציורית באמצעות כלים צורניים טהורים.

כמעט שני עשורים חלפו מאז שהפקיר עצמו מיטש בקר ללמידה מחדש. הוא לא היה שם לבד, אלא שמר על קשר פורה עם קהילה קטנטנה של ציירים בעלי עניין דומה. שלב הלימוד כבר הסתיים מזמן. הציורים הבשלים שיצר בשנות השישים לחייו נותרו גנוזים אצלו בסטודיו ובבית – עד לזמן האחרון – והניתוק מקהל ומהשיח הציבורי, צבר בהדרגה נוכחות. מיטש עדיין לא ספג ולא עיבד את ההד שעשויים הציורים האלה לעורר בקהל הרחב. לאחר שבראשית שנות ה-90 היה זה העניין הלימודי שריתק את הצייר לעולם הספרטני שנגלה לעין בסטודיו שלו – בשנים האחרונות, הבתר-לימודיות, הוא מחפש יותר ויותר כיצד לחבר את כלי העבודה הציוריים המשוכללים שרכש לנושאים שמרתקים אותו באמת, בחייו ובעולם בכלל. כדי להצליח בזה, מן הסתם יש צורך לראות את הציורים שלך בעולם – מוצגים, נראים, נדונים.

על כל פנים, כשהציורים של מיטש המתינו גנוזים, ההפסד העיקרי היה שלנו. אם השחרור מן ההגבלות האמנותיות של אמצע המאה ה-20 הוא מגמה תרבותית מקיפה, אז ההצלחות של מיטש ראויות לעניין ציבורי נרחב. משהו קרה בסטודיו שברחוב שלונסקי ב-10 או 15 השנים האחרונות, משהו שיגרום להרבה אנשים לחשוב מחדש ולהרגיש אמנות. עכשיו אפשר לראות את זה בגלריה.

את הטקסט הזה כתבתי בספטמבר 2008 על בסיס ראיון ממושך עם מיטש בקר שערכתי ימים אחדים קודם לכן. מיטש עבר על הטקסט ואישר אותו עם הערות מינוריות. הטקסט נלווה לתערוכתו של מיטש, "עזר כנגדו", בגלריה רוטשילד אמנות בתל-אביב, 31.12.2008-20.11.2008.