אתגר לא פשוט, להתייחס לחיות ברצינות. נכון, כאשר זה נוח לנו, קל להכיר בכך שיש להן רצונות, העדפות, צרכים וחוויות, ובקיצור – נפש. אבל קל גם להתעלם מכך, וזה מה שקורה בדרך-כלל בתרבות שלנו וברוב התרבויות האנושיות. חשיבה המבוססת על הכרה מתמדת בנפש של חיות (ובמילים אחרות: הגישה החייתית/האנימליסטית) היא לא פחות ממהפכנית.
מהפכנים שרוצים שמישהו יקשיב להם חייבים למצוא מכנה משותף עם הקהל הפוטנציאלי. כך, התיאורטיקנים ה"חייתיים" מוצאים את עצמם במאמץ מתמיד להישאר במיינסטרים ולחדש כמה שפחות, כלומר להוכיח שהגישה החייתית עולה בקנה אחד עם גישות ותיקות ומקובלות יותר.
איך עושים את זה? דרך אחת היא הדגשת נקודות דמיון בין "חיות" ובין "בני-אדם", בניסיון להראות שהתעלמות מהגישה החייתית מתנגשת עם תפיסות המוסר והחברה המקובלות. כפי שנראה, שיטה זו משמשת בהתלהבות ארגונים להגנה על בעלי-חיים. הצרה היא שהשוואה עלולה תמיד לעורר מודעות דווקא להבדלים בין "חיות" לבין "בני-אדם" – כפי שאכן קורה לעתים קרובות.
תיאורטיקנים רציניים יותר של הגישה החייתית נזהרים מהשוואות, ומעדיפים להראות כיצד הגישה שלנו כלפי חיות נגזרת, כהכרח לוגי, מתוך הגישה שלנו כלפי בני-אדם. נדגים ניסיונות נחרצים כאלה דרך עבודות של פיטר סינגר, דייויד ניברט וקרול אדמס, ונברר אם הם אכן הצליחו להיפטר מבעיית ההשוואות.
לסיכום, ניווכח שיש טעם במאמץ לשרטט תמונה מאוזנת בין נקודות הדמיון לבין ההבדלים שקיימים בין קבוצות חברתיות שונות. אולם ההבדלים בין "חיות" לבין "בני-אדם" יתגלו כבעלי משמעות רבה, ובסופו של דבר נישאר עם השאלה: האם ניתן ורצוי להימנע מחידושים רדיקליים כשעוסקים בתופעות שונות לחלוטין מתופעות שזכו לתשומת-לב רבה יותר?
