איך משפיעה עלינו חשיפה יומיומית למראה של סוסים מוכים, של גידול חיות במכלאות, או של הובלת חיות לשווקים או שחיטה? במילה אחת: מתרגלים. כלומר מפתחים אדישות לצד אידיאולוגיה המצדיקה את המצב. לעומת זאת, כשלא חשופים לאלימות כזו כחלק מעובדות החיים היומיומיות, האידיאולוגיה הכוחנית יכולה לפנות מקום לרגישות מוסרית. זהו, פחות או יותר, מה שקרה במערב במאות השנים האחרונות, ובשיעור נבחן את התהליך משלושה היבטים שונים.

היבט אחד הוא ייעול החקלאות. בימי-הביניים היוו החקלאים רוב גדול של האוכלוסייה, וכמעט כולם באו במגע כלשהו עם חיות שנוצלו לעבודה, לחלב, לביצים או לבשר; שיעור האנשים שבאים במגע עם חיות כאלה הצטמצם בהדרגה עד שהגיע לאחוזים בודדים מכלל האוכלוסייה. התהליך היה הדרגתי מאוד: כשהסבים והסבתות שלנו היו ילדים, בערים המערביות עדיין הייתה נוכחות בולטת של "חיות משק" ו"חיות עובדות".

היבט שני של התהליך הוא עיבוד גובר של מוצרי בשר. בימי-הביניים נהגו להגיש על שולחן האוכל חיות שלמות או נתחי בשר גדולים. אולם כבר לפני כ-500 שנה החל שימוש נרחב בבשר משומר – בתחילה כמזון דחק, ולאחר המצאת קופסת השימורים גם כמזון יומיומי לכול. במחצית השנייה של המאה ה-20, תחת שינויים חברתיים והתפשטות טכנולוגיות מטבח ביתיות, הופיעו "ארוחות נוחות" בשריות לחימום מהיר כשהן מעובדות עד כדי כך שקשה לזהות שהן עשויות מבעל-חיים.

לא רק טכנולוגיות חדשות סילקו את סימני בעלי-החיים משולחן האוכל אלא גם סלידה גוברת מפני סימנים של אלימות ושל גופניות בכלל. כפי שהראה ההיסטוריון נורברט אליאס, בימי-הביניים החל תהליך גורף של פיתוח רגישויות כאלה בכל תחומי החיים, כחלק ממה שכינה "תהליך הציוויליזציה". מראה של חיות מתות בחנויות ובמטבח, שבעבר לא הטריד איש, החל לעורר גועל נפש באצולה ואחר-כך בכל האוכלוסייה. המראות האלה הורחקו אפוא והוסתרו מהחיים החברתיים.

המאבק בין הרגישויות המעודנות ובין העיבוד הגובר של מוצרים מן החי נמצא כיום בעיצומו. הסלידה מדם וממראה איברי בעלי-חיים שחוטים ממשיכה להתפשט אפילו בשכבות האוכלוסייה המאצ'ואיסטיות במערב. אז מדוע הצמחונות אינה מתפשטת במידה דומה? התשובה טמונה במידה רבה בהתפתחויות הטכנולוגיות סביב המזון מן החי.