בערוצי יס החלו בתחילת דצמבר לשדר סרט תיעודי חדש שיצרה אנקה שמיד, 'נשים פראיות, חיות עדינות.' מדובר ב-96 דקות של צילומים מהווי היומיום של חמש נשים, בשילוב עם מונולוגים מפיהן. הנשים הן מאלפות של טיגריסים, אריות ודובים, וכן כלבים, בקרקסים שפועלים באירופה, ברוסיה ובמזרח התיכון. על רקע דגמים מוכרים בקולנוע התיעודי, הסרט הוא קודם כל דיוקן אמפתי של נשים עצמאיות וחזקות, והוא דומה גם לניסיונות אחרים לספק הצצה לחייהם של הא/נשים שמאחורי תחומי עיסוק אקזוטיים.

מבחינה סגנונית, הסרט בולט ביומרתו לתעד תופעה באופן אובייקטיבי – צילומים אותנטיים נטו, ללא קריינות או פרשנות מילולית אחרת. אולם סגנון לחוד ותוכן לחוד. כבר בפתיחה מתגלות בעיות תוכן, כאשר כל אחת מהמאלפות מוצגת בנפרד עם כיתוב של שמה, בעוד שאף אחת מהחיות אינה מוצגת באופן אינדיבידואלי. מגמה זו ממשיכה ומעמיקה לאורך כל הסרט. ומה רע בזה, בעצם? מה לא בסדר ביצירת סרט או כל תיעוד אחר של קבוצה מוגדרת אחת בלבד? נכון, שלעתים אין בכך כל פסול. אולם הקבוצה שלפנינו – המאלפות – מעורבת ביחסים כוחניים במיוחד והדוקים במיוחד, ויחסים אלה עומדים במוצהר במוקד התיעוד. הצגתם החד-צדדית של היחסים מהווה בהכרח נקיטת עמדה לטובת מי שמחזיקות במכשירי הריסון ובמפתחות הכלובים. במילים פשוטות: ככה לא מתעדים, כך עושים תעמולה.

גישה אחרת לתיעוד קרקסים: סרט בריטי משנת 2006, מאת Animal Defenders International

בין תעודה לתעמולה

הבמאית עשתה הכל כדי לספק לנו את נקודת-המבט של המאלפות ושלהן בלבד: הן הדמויות היחידות שהוצגו בפנינו, הן מוקד ההתעניינות הצילומית, הן נושא התסריט והן אלה שזוכות להשלים את צילומי הפעולה בהבעת הגיגיהן בפני המצלמה. החתולים הגדולים והדובים מופיעים אפוא בסרט רק כאובייקטים של המאלפות ולא כסובייקטים בפני עצמם. המאלפות, מכורח עיסוקן, פועלות מול המצלמה התיעודית מתוך מודעות מלאה לקהל הצופים ולמעמד השנוי במחלוקת של ניצול חיות בר במופעים (נושא שנעדר מהסרט). הפניית הזרקור אליהן הופכת אפוא את שמיד לאשת יחסי-ציבור של קרקסי חיות בר. לפיכך אין פלא, שהמאלפות מפגינות המון חום ואהבה כלפי החיות מול המצלמה. אחת המאלפות אפילו מספרת על חלומה להקים מקלט לחיות שהפסיקו להופיע ולספק להן אפשרות להמשיך בתרגילי הקרקס, בטענה שזה מה שיציל אותן מהשיממון של חיי השבי!

אין זה משנה אם הסרט נוצר במטרה להביע תמיכה בקרקסנות מסוג זה או מתוך כוונה ביקורתית דווקא. ברגע שהבמאית בחרה לעקוב אחר המאלפות לבדן, לא היה יכול להתקבל אלא סרט תדמית של קרקסי חיות בר. חשוב להדגיש, שזה לא קשה במיוחד להימנע מתיעוד מוטה שכזה. אפשר היה, למשל, להציג בפתיחת הסרט גם חמישה חתולים גדולים ודובים ולעקוב אחריהם כאינדיבידואלים. אמנם, מהלך כזה היה מניב שיפור חלקי בלבד; המצלמה האילמת אינה מסוגלת להתחרות לבדה בראיונות. כאשר אנו צופים בצעירה שמספרת על עבודתה המסוכנת, על הדחייה החברתית שספגה ועל הצורך שלה לרצות את הוריה, יש בתודעתנו כלים משוכללים, מדויקים ומפורטים כדי להבין במה דברים אמורים. הנתונים הגולמיים שעל המסך מסתדרים היטב בתוך מסגרות פרשנות מוכנות מראש. אבל מה אנחנו יודעים על דובים? מדוע הדוב הענק מתגלגל בתגובה לפקודה? לנוכח צילום כזה, רובנו פשוט לא מכירים מסגרת פרשנית סבירה. יש בינינו מי שיודעים לקבוע בהכללה גסה, שניצול חיות בר בקרקסים הוא רע (כפי שמעידות רוב התגובות בפייסבוק לטריילר שפרסמה חברת יס לקראת שידור הבכורה של הסרט). אבל את הפרטים קשה לנו להבין. כאן כבר נחוצה פרשנותם של מומחים חיצוניים, החל בחוקרים סמויים וכלה במדעני רווחת בעלי-חיים. אנו זקוקים להם כדי שיסבירו לנו את מה שאיננו מבינים על צורכיהם ותגובותיהם של דובים, וכדי שיחשפו את מה שהוסתר מהמצלמה בשלבי הלכידה, הסחר, האילוף והחיים הרחק מהמופעים. למותר לציין, שכל המקורות האלה נמצאים בהישג-ידם של מתעדים אחראיים.

מקולנוע תיעודי למחקר חברתי

על כל פנים, תיעוד בסגנון אובייקטיבי-לכאורה אינו נחלתו של הקולנוע התיעודי בלבד. הוא אופייני גם לעיתונות ולמחקר המדעי, ומקוצר היריעה אתמקד כאן בתחום האחרון בלבד. הקולנוע התיעודי מציג ספק חומר-גלם למחשבה תאורטית, ספק עמדות תאורטיות משלו. כך גם 'נשים פראיות, חיות עדינות,' ולכן אפשר ללמוד הרבה מהסרט הזה על ההטיה הטיפוסית גם למחקרים אנתרופולוגיים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים והיסטוריים שעוסקים ביחסי אדם-חיה.

עדויות טקסטואליות הן הבסיס המקובל והנוח למחקרים במדעי החברה ובהיסטוריה החברתית, עם חיבה מיוחדת לדברים שהביעו בעל-פה או בכתב הנחקרים עצמם. מסורת המחקר אחראית אפוא להרגל של חיפוש עדויות לשוניות ממקור ראשון. שיטה זו אינה מספקת בעליל כשמדובר במחקר על יחסי אדם-חיה (כמו גם במחקר על יחסים בין בוגרים לתינוקות, ולמעשה גם בין כל קבוצה חזקה לכל קבוצה אנושית מוחלשת במיוחד). אף על-פי כן, העצלות האינטלקטואלית מביאה חוקרות וחוקרים רבים להיצמד רק לצד המדבר במערכת היחסים, עם חיבה מיוחדת למונולוגים מפיהם של מנצלי חיות. מחקרים כאלה, כמו הסרט שלפנינו, הופכים בהכרח למסמכי יחצ"נות של המרואיינים. אין זה משנה מה הייתה הכוונה המקורית של החוקר/ת; מה שקובע את אופיו של המחקר בפועל הוא ההחלטה לתאר את מערכת היחסים הבין-מינית מצדה האחד בלבד.

למעשה, מדעי החברה וההיסטוריה החברתית נמצאים במצב גרוע עוד יותר ממצבו של הקולנוע התיעודי. שמיד, למשל, הקדישה בתסריט שלה מקום נרחב ללבטי הזהות של המאלפות, לקונפליקטים המשפחתיים שלהן, למאבקן על הכרה וגם לאהבה העצומה שהן רוחשות לחיות – כפי שהייתה עושה גם מקבילתה הטיפוסית ממדעי החברה. אולם, המצלמה של שמיד קלטה בלית ברירה פרטים נוספים, כגון כלובים זעירים, סורגים עבים, שלשלאות ומוטות בידי המאלפות, כמו גם תנועות עצבניות, קולות והבעות של החיות עצמן. כל הפרטים האלה, שעשויים לצרום לעיניהם של צופים רבים, נשמטים בקלות רבה מכל טקסט מחקרי על יחסי אדם-חיה, שם פנויה הבמה כולה לאפולוגטיקה של מנצלי החיות. כדי להימנע מהתוצאות הצפויות של גישה זו, החוקרים והחוקרות במדעי החברה זקוקים נואשות למקורות שונים מאלה שהורגלו בהם. הדבר הראשון שעליהם לעשות, אפילו יותר מכפי שצריכים לעשות עמיתיהם מהקולנוע התיעודי, הוא להשתחרר מהשגרה הנוחה ושל העדפת ראיונות ישירים עם מושאי המחקר/התיעוד על פני כל מקור אחר.

התיעוד כמשל

באחד ממשלי איזופוס ("האדם והאריה" או "האריה והפסל"), מתווכחים ביניהם אריה ואדם מי מבין שני המינים חזק יותר. כעדות לעליונות האנושית, מצביע האדם על פסל של איש שנאבק באריה וגובר עליו. האריה המתווכח אינו מתרשם. לדבריו, הפסל מעיד רק על כך שאדם הוא זה שיצר את הפסל. ברובד הפשוט ביותר, המשל מזכיר לנו שעליונותו של צד אחד על משנהו היא תולדה של נקודת-מבט ותו לא. ברובד אחר, המשל מרמז שבני-אדם עליונים בהכרח, כי הם נמנים עם המין היחיד שמייצר פסלים, דהיינו עדויות שמגדירות את ההיררכיה בין המינים. אבל אפשר לסגור את המשל הזה אחרת. האם האריה והאדם בגרסה החלופית של המשל עשויים להיתקל בשעת ויכוחם דווקא בפסל של אריה שגובר על אדם? בהחלט כן. גם פסל כזה יהיה מעשה ידי אדם, כמובן, אבל אדם שאנושיותו וייחודו כיוצר פסלים לא מנעו ממנו להכיר בכוחו העדיף של האריה.

כמו בפיסול כך גם בתיעוד הקולנועי והמדעי, מדובר בתחומים שרק בני-אדם עוסקים בהם. אף על-פי כן, איש אינו מחויב ליצור סרטים ומחקרים מנקודת-מבט שמהללת את הכוח האנושי. יש מקום בקולנוע התיעודי ובמחקר לגישה אחרת, ביקורתית, תוך הקפדה להסתמך על מקורות ביקורתיים. איזופוס יכול לעזור גם כאן, אם נשים לב לכך שהאיש המתווכח במשל שלעיל שיקר פעמיים: מן הסתם, הוא עצמו אינו מסוגל לגבור במו ידיו על אריה זה או אחר, וגם לא לפסל אדם הגובר על אריה. האנושיות הפרטית שלו אינה מעניקה לו בהכרח אף אחת מהתכונות המיוחסות לאדם בכללותו. כך, גם הקולנוע התיעודי והמחקר אינם עבודה של מאלפי אריות, אלא של אנשים אחרים, בעלי מיומנויות אחרות ויכולת ליטול על עצמם מחויבויות אחרות. אין גם כל הצדקה להפיכת עבודתם לאנדרטה החוגגת את ניצחון המין האנושי על שאר המינים.

פורסם במקור: אתר אנונימוס, 11.12.2015. שועתק מאתר אנונימוס: 11.2.2017.