עכברים מנסים לברוח: שאיפתם של עכברים לחופש וכרסום סורגי כלובים

עכברים במעבדות מבלים חלק ניכר מזמנם בניסיונות לכרסם את סורגי הכלובים. מדוע הם עושים זאת? האם הם מנסים לברוח או שהם פורקים תסכול וייאוש ללא תקווה להימלט? מחקר חדש מנסה לברר זאת ולבחון את הכרסום כעדות לפגיעה ברווחת העכברים.

בריחה כמדד לפגיעה ברווחה

עכברים הם הקורבנות הנפוצים ביותר של ניסויים בבעלי-חיים, ובמעבדות נהוג להחזיקם בכלובים קטנים ביותר, שאינם מתאימים לצרכיהם הטבעיים. מה מרגישים העכברים ביחס לכליאה? האם הם רוצים לברוח? או שהם מיואשים? ואולי זה לא כל-כך נורא? מחקר מאת ר. ס. לואיס וג'. ס. הרסט מהמחלקה לחקר התנהגות בעלי-חיים באוניברסיטת ליברפול, פורסם בכתב-העת המדעי Animal Welfare בניסיון לבחון שאלות אלה. שיטת המחקר פשוטה לכאורה: מבחני בחירה. המדובר בשיטה נפוצה במדע רווחת בעלי-החיים: בודקים מה בוחרים עכברים לעשות כאשר ניצבות בפניהם לפחות שתי אפשרויות שונות. לפי לואיס והרסט, מבחני בחירה הם שיטת מחקר שאינה פוגעת בחיות באופן יחסי, אולם יש לה חסרונות מדעיים, למשל: כשחיה מעדיפה אפשרות אחת, לא ברור אם האפשרות האחרת גורמת לה סבל או שהיא פשוט טובה פחות. הצעת לואיס והרסט היא להגדיר ניסיונות בריחה של חיות מכלוביהן בתור סוג של בחירה, אשר מעידה על מוטיבציה גבוהה לעזוב את הכלוב לטובת סביבה אחרת או לפחות מוטיבציה גבוהה להגיע למשאבים חדשים בנוסף לאלה הקיימים בכלוב. בכל מקרה, המאמץ המושקע בניסיונות לברוח, מעיד על עוצמת הצורך של החיה בדבר-מה שאינו נמצא בכלוב, ובמילים אחרות – על מצוקתה.

למה לכרסם סורגים?

עכברים ומכרסמים אחרים במעבדות מקדישים זמן רב לניסיונות לכרסם את סורגי הכלוב. מחקר אחד מראה, שעכברים עשויים להקדיש מאמץ עצום – עד 90% מזמן הערות שלהם – בניסיונות לכרסום הסורגים. באופן טבעי, מכרסמים נוהגים לכרסם מכשולים כדי לעבור ממקום למקום: כאשר הם מבקשים להיכנס לתוך מבנה, להגיע למזון או לחדור למחבוא. אולם סורגי הכלובים עשויים מחומר שאינו ניתן לכרסום, ולכן צופים אנושיים רואים לעתים קרובות את כרסום הסורגים כהתנהגות חסרת תוחלת. בספרות המדעית נחשב כרסום הסורגים לעתים קרובות כ"התנהגות סטריאוטיפית", כמו טלטול ממושך של הראש או נדנוד ממושך של הגוף – פעולות שנובעות ממצוקה וייאוש ואינן מכוונת לבצע שינוי כלשהו בסביבה. אולם לואיס והרסט חשבו, שמנקודת-מבטו של העכבר כרסום הסורגים הוא אולי ניסיון בריחה ממשי והמאמץ שהוא משקיע בכרסום מעיד על עוצמת רצונו לצאת מהכלוב – גם אם אנו יודעים שלא יצליח. בשנים האחרונות הצטברו רמזים לכך, שכרסום הסורגים מעיד על רצון להימלט. מחקר מ-1997 הראה, שעכברים שנגמלו בטרם עת, בצעו פעולות המכוונות לסורגים (רחרוח, דחיפה, טיפוס וכו') יותר מעכברים שנגמלו בעתם – אולי עדות לעוצמת רצונם לשוב לאם ולינוק. מחקרים אחרים הראו, ששכיחות כרסום הסורגים נוטה להיות גבוהה יותר בעכברים שנכלאו תוך בידוד חברתי, ובחולדות נמצאה התאמה בין מידת ההשקעה בכרסום הסורגים לבין קונפליקטים חברתיים בכלוב וסימני מצוקה גופניים. מחקר אחד גם הראה, שעכברים העדיפו לכרסם סורגים הפתוחים החוצה ולא סורגים שמאחוריהם מחסום פרספקס – עדות אפשרית לכך, שהמוטיבציה לכרסם גבוהה יותר כאשר נתונים שונים (ובעיקר ריח) מעידים על כך שהסורגים הם המחסום בפני העולם החיצון.

בין ניסיונות בריחה לייאוש

איך אפשר לוודא שכרסום הסורגים נועד לברוח ולא להביע תסכול וייאוש? לואיס והרסט הצטרפו לשאר החוקרים שערכו ניסויי התנהגות תוך פגיעה בעכברים. הניסוי החדש נערך ב-24 נקבות ו-24 זכרים, אשר נכלאו בכלובים שהוכנו במיוחד, חלקם בבידוד וחלקם בקבוצות של שלוש/ה. כלובי הניסוי הוכנו מכלובי פלסטיק סטנדרטיים של מעבדות. בכל כלוב הוצבו שלוש מערכות סורגים: סורגים שהוצבו באמצע הכלוב, סורגים שקובעו בתוך חלון שנחתך באחד מקירות הפלסטיק של הכלוב, וסורגים שהוצבו בתוך חלון בקיר אחר, אך לא קובעו. מדי יום, במשך שישה ימים, הוכנס כל כלוב לתוך כלוב הרבה יותר גדול, ואז הוסטו הסורגים הלא-מקובעים – והעכברים יכלו לצאת לכלוב הגדול יותר. לאחר חמש דקות כלאו אותם שוב, ותיעדו את התנהגותם בווידיאו. הנחת המחקר הייתה, שאם כרסום הסורגים הוא ניסיון לברוח, העכברים ישקיעו את מאמצי הכרסום בסורגים המבטיחים ביותר כנתיב מילוט.

העכברים מנסים לברוח

תוצאות הניסוי היו ברורות. כבר ביום הראשון, עוד בטרם אפשרו לעכברים "לברוח" בפעם הראשונה, העכברים העדיפו לכרסם את הסורגים החיצוניים. לאחר ה"בריחה", הפסיקו כמעט לחלוטין לכרסם את הסורגים שבתוך הכלוב והשקיעו את מאמציהם בסורגים החיצוניים. ביום הראשון גם לא היה הבדל בין המאמצים שהשקיעו העכברים בכרסום שתי מערכות הסורגים החיצוניים; אך לאחר ה"בריחה", הם פנו להשקיע יותר בכרסום הסורגים שנפתחו. הם המשיכו לכרסם גם במערכת הסורגים השנייה – עדות אפשרית לכך, שהעכברים עדיין ראו גם במערכת סורגים זו מכשול שניתן לכרסם דרכו. מאמצי הכרסום גברו ככל שחלף הזמן מאז ה"בריחה" האחרונה – עדות אפשרית לצורך המתגבר לצאת מהכלוב. פרט חשוב נוסף הוא יחסם של העכברים לתקרה – כלובי מעבדה רגילים נפתחים מהתקרה. העכברים הכירו רק כלובים כאלה, ובראשית שהותם בכלובי הניסוי, נעמדו רבות לסקור את התקרה האטומה. לאחר שנוכחו כי פתח ה"מילוט" נמצא בצד, פסקו מלסקור את התקרה. ממצא ראוי לציון אחר ניכר בשלשות הזכרים שנכלאו יחד. רק בקבוצות אלה היה הזמן הממוצע שבילו העכברים ליד סורגי ה"מילוט" נמוך. הסיבה לכך היא, שהזכרים תחרותיים ובונים ביניהם הירארכיה ורק הזכר הדומיננטי זוכה להימצא בקרבת המקום המועדף – הסורגים המבטיחים ביותר ליציאה. אולם אפילו הזכרים החלשים יותר שמרו על ההעדפה לכרסם את הסורגים הנפתחים, כשיכלו להגיע אליהם.

מסקנות עגומות

הניסוי של לואיס והרסט משכנע למדי: עכברים רוצים לברוח מתוך הכלובים הקטנטנים שבהם כולאים אותם (33x15x13 סנטימטרים בלבד). אולם המסקנה שהעכברים אינם רוצים להסתפק בחלל כה קטן היא צפויה כל-כך, שהניסוי נראה מיותר לא רק מבחינה מוסרית, אלא גם מבחינה מדעית. עם זאת, ברמות הדקדקניות שבהן פועל מדע רווחת בעלי-החיים, מדובר בחידוש משמעותי, של גילוי שיטה בלתי פוגענית, באופן יחסי (למשל: ללא בדיקות דם) כדי להוכיח שהעכברים סובלים בכלוב בעל מבנה מסוים יותר מאשר בכלוב בעל מבנה אחר. ניתן יהיה להשתמש בממצאים אלה כדי לתכנן תנאי כליאה מעט פחות פוגעניים. אולם למעשה, העובדה שהעכברים מבקשים לברוח, אינה אומרת הרבה מעבר לכך, שהם יצורים פעילים יותר ואולי חכמים יותר ממה שנהוג לחשוב. אם יסתבר, שכרסום הסורגים הוא ביטוי חסר תוחלת מבחינתם לייאוש ולתסכול, מצבם אינו טוב יותר. ואם הם מיואשים מהניסיון לברוח עד כדי כך שאינם מכרסמים עוד את הסורגים, המצב שוב אינו רע פחות. למעשה, המחקר של לואיס והרסט אינו משכנע, שהעכברים אינם מתייאשים מגורלם בכלובים. העכברים שנבדקו הם צעירים, עד גיל 8 שבועות בלבד. ייתכן, שלאחר תקופה מסוימת של ניסיונות בריחה כושלים מול סורגי הפלדה וקירות הפלסטיק שסוגרים עליהם, העכברים שוקעים בייאוש, וכרסום הסורגים הופך לפעולה חסרת תוחלת גם מבחינתם.

מקור

R. S. Lewis and J. L. Hurst, "The Assessment of Bar Chewing as an Escape Behaviour in Laboratory Mice", Animal Welfare 13 no. 1, February 2004, pp. 19-25.


פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 167, 10.9.2004. שועתק מאתר אנונימוס, 5.2.2017.