עלי בנימה אישית

נולדתי למשפחה של אוכלי בשר, שעברה יחד לצמחונות כשהייתי בן 14 – מהלך בריאותי מצד הורי, ואילו מצדי הקלה באי-נוחות מוסרית שחשתי ביחס לאכילת בשר. באותה תקופה התחלתי לעסוק באינטנסיביות בצפרות מתוך עניין מדעי, שהתגלגל ברבות השנים להתעניינות בציפורים כבעלות רגישויות, אישיות וחיים פרטיים – המושפעים בדרמטיות מאורח-החיים שלנו. בחתולים טיפלתי מילדות, וב-1994 אספתי שני גורים הביתה. אחד מהם שרד רק 8 שנים, ואחיו עדיין ממשיך ללמד אותי על חברות בין-מינית.

ב-1997 התחלתי להתעניין בתחום שבו עוסק הקורס. קראתי ספרים על אתיקה בין-מינית, והשתכנעתי שיש בסיס פילוסופי איתן – הן למחשבה שחיות שמסוגלות לחוש ראויות להתחשבות מוסרית, והן לדרישה המוסרית להפסיק את הצורות הנפוצות ביותר של ניצול חיות (כגון הדרישה להפסיק לצרוך מוצרים מן החי). בשלב זה עדיין השתעממתי: נו, אז צריך להתחשב בהן ולהפסיק לנצל אותן – ורק פילוסופים יכולים להמשיך להתווכח על כך ברצינות; מה מעניין בזה?!

התשובה התגלתה בהדרגה, וכיום "החברה הרב-מינית" היא הנושא המרתק ביותר שהכרתי. העניין נחשף כשהתחלתי לשים לב שמאחורי הדיונים הענייניים לכאורה שקראתי, מסתתרים כוחות תרבותיים חזקים, שמקורם בכוח הבלתי מוגבל שמפעילים בני-אדם על חיות. אלה הם הגורמים שהכתיבו את השאלות שנשאלו, את הידע שעליו הסתמכו המלומדים ואת מידת ההקשבה שלהם לטיעונים שכנגד. רוב הפילוסופים כתבו על אתיקה בין-מינית כאילו הם עצמם מצויים מחוץ למערכת החברתית ואינם מושפעים מיחסי הכוח הבין-מיניים. האטימות הזו היא נושא מרתק למחקר.

בהיסטוריה ובסוציולוגיה מצאתי אתגרים מרתקים לא פחות. נוכחתי ששאלות המחקר ההיסטוריות והסוציולוגיות משקפות את העיוורון המודרני: אף על-פי שבמציאות הקשר הבין-מיני האינטנסיבי ביותר הוא חקלאי-צרכני, הרוב הגדול של השאלות שנשאלו על-ידי החוקרים התמקד בחיות שגלויות לעיניו של העירוני המודרני (הכלב שלי, הסוס של העגלון, האריה בטלוויזיה…). החקלאות התעשייתית לא קיבלה שום תשומת-לב תיאורטית.

בחומר שמקורו במדעי החיים, מצאתי עניין באופן שבו יחסי הכוח עם החיות, הן במהלך המחקר והן בחיים בכלל, מכתיבים את השאלות שנשאלות, את מה שהחוקרים מסוגלים להבחין בו ואת עולם המושגים שבא בחשבון במסגרת המדע. במשך הזמן למדתי, שהנטיות המדעיות הסטנדרטיות להתמקדות ולספקנות, ולא רק כוחנות בוטה, מעצבות את הידע המדעי על חיות ורומסות את ההכרה בהן בתור "מישהו" ולא רק "משהו". השתכנעתי שהשיח המדעי מגלה לנו על חיות פחות ממה שהוא מתיימר לגלות, אך ניתן ללמוד ממנו הרבה על שליטתנו בהן.

בכל תחום שנגעתי בו, התרשמתי שיש לרוב החוקרים קושי מהותי להבחין בעובדות האלמנטריות. האם צריך להיות פעיל זכויות בעלי-חיים כדי להבחין בהן? במקרה שלי, הביקורת על הנורמות במדעי הרוח, החברה והחיים, צמחה במשולב עם פעילותי בעמותת אנונימוס. בשנת 2001 ייסדתי את שבועון האינטרנט של העמותה, "זכויות בעלי-חיים השבוע." בעשר שנות כתיבה לשבועון, פרסמתי כ-600 מאמרים קצרים (וגם לא כל-כך קצרים) המהווים כיום את רוב החומר באתר האינטרנט של אנונימוס – וחלקם משועתקים גם באתרי ארגונים אחרים ובעיתונות. ב"זכויות בעלי-חיים השבוע" כתבתי על כל נושא שאפשר לכלול תחת כותרת השבועון. עבודה זו נתנה לי הזדמנות – בין השאר – לבחון ביסודיות את המידע שפורסם מתוך חקירות סמויות על פגיעה בחיות, לעקוב אחר חקיקה ומדיניות בעניין חיות במדינות שונות, לסקור מחקרים על התודעה, הרווחה וההתנהגות של חיות, לחשוב בשיטתיות על ספרים וסרטים בנושא – וללמוד להגיש לקהל חומר מורכב בפשטות מרבית.

העניין התיאורטי שפיתחתי, בא לידי ביטוי גם בלימודי במכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל-אביב. בתזה שלי לתואר שני טענתי, שדיונים שעניינם המוצהר הוא פגיעה בחיות, נוטים להתמקד בעניינים שוליים ולהרחיק מתשומת-הלב את הפגיעות ההמוניות והעמוקות יותר. בעבודת הדוקטורט התמקדתי בסוג העובדות שעלינו לדעת כדי להגיע לעמדה מוסרית תקפה ביחס לקונפליקטים בין-מיניים – ובחוסר היכולת המהותי שלנו להביא לדיון המוסרי תמונה עובדתית מספקת בכל הנוגע לצדן של החיות בקונפליקט. בעבודה זו שמתי דגש מיוחד על הניצול התעשייתי של חיות, כתחום שקשה במיוחד להפיק מתוכו ידע רלוונטי לשיקולים מוסריים.

הקורס "החברה הרב-מינית" צמח מתוך קורס שהעברתי בשנת 2002, באוניברסיטה ובהפקת אנונימוס. לגרסה שהוגשה לקהל של אנונימוס קראתי "המעמד המדוכא ביותר: ביקורת ניצולם המתועש של בעלי-חיים." זו הייתה סדרה בת 8 הרצאות, שנערכו באווירה נינוחה של סקרנות אינטלקטואלית. הדיונים נמשכו תמיד עד לרגע שבו נאלצנו לפנות את המקום. המסגרת האינטלקטואלית היוותה עבור רבים פורום נוח להתוודע דרכו לתחום הטעון של ניצול חיות. עם זאת, מאחורי כל התפלספות מופשטת על ניצול חיות עומדת תמיד השאלה, מהו המקום האישי של כל אחת ואחד מאתנו בניצול או במניעתו. בעקבות זאת, בונוס משמח של הקורסים היה צמיחתו של גרעין פעילות מקומי לזכויות בעלי-חיים בירושלים, וחיזוק הפעילות של אנונימוס בתל-אביב – הערים שבהן נערך הקורס.

על רקע הזיכרונות הטובים מ-2002, היה ברור לי שלאחר סיום הדוקטורט אשוב להגיש קורס מבוא ל"ביקורת חייתית" במקומות שונים ברחבי הארץ. אמנם, הקורס החדש שונה מקודמו ברובו הגדול. המושג המרכזי הפעם הוא "החברה הרב-מינית." מושג זה דורש ממשתתפי הקורס הסכמה צנועה מאוד: להכיר בכך שחיות ממינים שונים (ובכלל זה האדם) רוצות זו מזו דברים ויזומות פעולות בהתאם לכך, מגיבות זו לזו בעניין חיובי או ברתיעה, ועשויות לנהוג כך באופן קבוצתי והרגלי. לכן יחסים בין-מיניים אינם סתם קשרים ביולוגיים או קשרים כלכליים וכדומה, אלא הם גם יחסים חברתיים. לעתים, כמו במקרה של "חיות מחמד", הממד החברתי גלוי מאוד. אך לעתים קרובות – ובמיוחד בתנאים תעשייתיים – היחסים מתאפיינים דווקא בניכור קיצוני, עד כדי כך שדרוש מאמץ גדול כדי להבחין שבכלל יש כאן יחסים.

מהדרישה הצנועה שגלומה בכותרת "החברה הרב-מינית," נובעת מהפכה עמוקה בדרכים שבהן אנו תופסים את העולם – מהפכה שאמנם נמצאת בחיתוליה, אך כבר ניתן לאפיין היבטים שונים שלה. אני מקווה שהקהל יצטרף אלי באופן פעיל לאתגר של חשיבה מחדש על מושגים ורעיונות שבדרך-כלל מובנים לנו מאליהם.


טקסט זה פורסם באתר הקורס "החברה הרב-מינית" בכתובת anml.co.il. האתר הוקם בסוף שנת 2011 והפסיק לפעול בקיץ 2016. הטקסט נכתב ככל הנראה לקראת סוף שנת 2011 ותוקן מספר פעמים; הגרסה שמופיעה כאן היא המאוחרת ביותר שבידי, ככל הנראה משנת 2013.